ובכל זאת, ובלב שלם, הערב תרמתי לראשונה לקמפיין של אובמה. בנובמבר הקרוב עדיין אחזיק במעמד של "תושב קבע" בארצות־הברית, לכן לא אוכל להצביע, אבל החוק מאפשר לי לתרום ולהיות פעיל – זכות שאני שמח לנצל. הנה, בקצרה, חלק מהסיבות לכך, לא בהכרח לפי סדר חשיבותן:

1. השיטה האמריקאית, נכון להיום, היא כזו שבבחירות ירוצו רק שני מועמדים (אם רון פול יחליט לרוץ באופן עצמאי, לדעתי זה יפגע בעיקר ברפובליקנים, ומעבר לכמה שמאלנים שכנראה עצלנים מדי בשביל ללכת עד לוויקפדיה בשביל לקרוא מה "ליברטניזם", הוא לא ממש מהווה תחרות לאובמה). במערכת כזו, אם אדם לא תומך בצד הקרוב יותר לעמדותיו, הוא באופן ודאי מחזק את הצד שאליו הוא מתנגד.

2. ואני, אתנסח בעדינות, מתנגד לצד השני. הגא"פ היא מפלגה גזענית, אלימה, מילטריסטית, אנטי-סביבתית ואנטי-חברתית. ימנים, בקיצור. אין לי רצון ממשי לראות איך תראה המדינה הזו, או העולם, תחת עוד כמה שנים עם האנשים שהביאו לנו את ג'ורג' וו. בוש. אני מעדיף אובמה מאכזב, אובמה שעושה רק חצי עבודה, על כל רפובליקני שיעשה, יש לי יסוד סביר להאמין, דברים הרבה יותר גרועים.

3. טיעונים 1 ו-2 נכונים פי כמה במדינה כמו המדינה שאני חי בה. לג'ורג'יה יש סיכוי, למיטב ידיעתי והבנתי, להפוך ממדינה אדומה (כלומר כזו שמצביעה למועמד הרפובליקני) למדינה כחולה (בהתאם, מדינה שמצביעה למועמד הדמוקרטי). השינוי הזה הוא בגלל החלוקה השונה למחוזות בתוך המדינה, בשילוב עם שינויים דמוגרפיים בתוך המחוזות האלו, שמובילים לכך שכיום רוב תושבי המדינה גרים במטרופולין אטלנטה. תושבי ערים נוטים להיות יותר ליברלים, ועם יותר מיעוטים, ולכן, עם השקעה נכונה, יש למדינה סיכוי להפוך לדמוקרטית. במקום כזה, חשוב עוד יותר להשקיע בצד הנכון-יותר במאבק בין שני צדדים. כל קול שיילך בעיר הזו, ובמדינה הזו, לדמוקרטים, הוא משמעותי, ואם יש לי יכולת להשפיע על המאבק המקומי, חבל לי לבזבז אותה. (למשקיעים, הנה התוצאות המקומיות בבחירות של 2008).

4. וזה אולי הטיעון הכי חשוב: אני עדיין מאמין באובמה. אני חושב שליבו, כמו שאוהבים להגיד פה, נמצא במקום הנכון. אני חושב שהוא איש חכם, שרוצה לעשות טוב, ושהאידאלים שלו לא רחוקים מהאידיאלים שלי. איך זה מתיישב עם זה שהתאכזבתי ממנו שוב ושוב בשלוש השנים האחרונות? א. כי הוא פישל. פוליטיקאים הם לא מושלמים והם מפשלים, טאף לאק. ב. כי בארה"ב מהרגע שנבחרת לכהונתך הראשונה, אתה מתחיל להאבק על כהונתך השנייה. ובשביל אובמה, המאבק הזה היה לא קל. לכמעט כל המהלכים השמאלים/פרוגרסיבים שהוא ניסה (או היה מנסה, לצורך העניין) להוביל, הייתה אופוזציה שמרנית מתוך המפלגה שלו. זאת, בנוסף, כמובן, לתנועת מסיבת התה השמרנית, הגזענית והאלימה שחגגה פה בשנים האחרונות. אני לא חושב שהיה נשיא שהיה צריך להתמודד עם כמות כזו של שנאה מושרשת כמו שאובמה היה צריך להתמודד איתה. זה לא רק שהם לא הסכימו עם המדיניות שלו. זה שהם לא הסכימו עם זכות הקיום שלו (המוסלמי, האתאיסט, הסוציאליסט, הפאשיסט, שונא-אמריקה – מה הם לא קראו לו), זה שהם פשוט לא הצליחו לעכל את זה שיושב איש שחור בבית הלבן. במציאות הזו, אני חושב, היה לו קשה פי כמה וכמה לפעול בצורה שאני הייתי רוצה שיפעל, גם לו היה מעוניין בכך.

ואני חושב, או לפחות מקווה, שהוא אכן מעוניין בכך. ואני חושב, או מקווה, שבקדנציה השנייה שלו, בלי איום ההפסד בבחירות, הוא יוכל לעשות יותר. אין לי, כמובן, שום ערובה לכך, אבל למי יש ערובה בפוליטיקה?

לפחות כרגע, אלו נראות לי סיבות מספיק טובות. ואם זה לא שיכנע אתכם, הנה מה שגרם לי לתת לאובמה את חמשת הדולרים האלה. עכשיו השתכנעתם?

לבקשתה של מיכל יפה מסלונה שעקבה אחרי הציוצים שלי מבניין הקפיטול של ג'ורג'יה אתמול בלילה, עת הוצא להורג טרוי דייויס, כתבתי שם פוסט אורח. אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן.

תמונות מההפגנה ביום שלישי בערב פירסמתי בבלוג התמונות.

ולהבדיל, אר.אי.אם הודיעו שהם מתפרקים.

זו לא אותה המדינה.

אין תירוץ לרעולי פנים שמושכים לקשיש בשיער. אין תירוץ לרעולי פנים שמפרקים מפגינים במכות. מדינה שכוחות הבטחון שלה נוהגים כך כלפיי מפגינים לא אלימים (ועזבו אתכם מצודקים. לצדק בשייח ג'ראח כבר מזמן אין משקל) ראויה שיוסרו המסכות מעל פניה. זה לא עשבים שוטים, זה לא שוטר עם פיוז קצר. זו לא תוכנית שהשתבשה. זו השיטה של משטרת ירושלים, של מדינת ישראל: לשלוח רעולי פנים לפרק במכות מפגינים.

שאלה טובה. הפגנות זה דבר אחד חשוב, וגם לחץ בין־לאומי (ולא, אני לא מדבר על החרמת כל מה שהוא ישראלי בעולם, אני מדבר על זה שאובמה יפסיק לעשות כאילו הוא בוש ויתחיל להזיז פה משהו, אבל זה כבר פוסט אחר). במהלך דיון טוויטרי לילי עלתה אתמול בדיוק השאלה הזאת.

לדעתי הדבר הנבון ביותר שהאופוזיציה בישראל יכולה לעשות היום הוא להקים ממשלת צללים. ממשלת צללים תציע, קודם כל, חידוד רעיוני ואידאולוגי לכל מה שנמצא משמאל לממשלה הנוכחית – מורדי העבודה, קדימה, מרצ וחד"ש, אני מניח שבל"ד ורע"מ־תע"ל לא ממש יהיו בעניין – חידוד שדרוש כדי לא להיות רק אופוזיציה שצועקת שהממשלה טועה (שגם את זה קדימה לא ממש עושה היום), אלא גם כזה שמציע דרכי פעולה חלופיות. וזה העניין השני והמהותי: ממשלת צללים תציע לציבור אלטרנטיבה בכל תחום שבו הממשלה מפשלת. ממשלת צללים תציע דרך אופרטיבית לתקן את שירותי הכבאות, היא תציע חיסול של קווי הפרדה מגדריים, היא תציע אלטרנטיבה דיפלומטית לפיאסקו שמנהל את משרד החוץ (זה יהיה כנראה החלק הכי קל) והיא תציע אלטרנטיבה לכשל הבטחוני שנקרא אהוד ברק. רק בצורה כזו, לא של שתיקה קדימאית, לא של הפגנות שמאל שהן מצויינות בעייני, אבל בציבור, לצערי, נראות לא הכי טוב, יוכלו כל אלו שרוצים להציע אלטרנטיבה לשלטון הנוכחי להתגבש, לתקן את עצמם ולהציע אלטרנטיבה ראוייה שהציבור יוכל לבחור בה.

האם זה פתרון מושלם? לחלוטין לא. ברור שאני מניח פה הרבה הנחות שאין לי על מה לבסס אותן. אין לי איך לקבוע שקדימה תרצה לשבת עם מרצ וחד"ש בממשלה הדמיונית הזו, אבל אני גם יוצא מתוך נקודת הנחה שבהתחשב בכך שהעולם לא מושלם, לא תהיה תקומה למרכז ושמאלה ללא קדימה. ברור לי שבממשלה כזו ישבו ביחד הרבה גורמים שלא מסכימים אחד עם השני, בלשון המעטה. ואף־על־פי־כן, ברור לי הכוח שיכול להיות למהלך כזה. אם ציפי לבני תפסיק לא לעשות כלום ותתחיל להתנהג כאילו היא רוה"מ, אם מופז (נגיד) יתנהג כאילו הוא שר הבטחון, עם אילן גילאון יתנהג כאילו הוא שר הרווחה, חנין יתנהג כאילו הוא השר לאיכות הסביבה, יחימוביץ' תתנהג כמו שר האוצר, והכי חשוב: הם כולם יעבדו ביחד כדי להציע את האלטרנטיבה הזו, זו נראית לי כמו תוכנית, ולא כמו התבכיינות אופוזיציונית. אני מאוד מקווה שבכנסת הבאה נראה אנשים שאנחנו לא רואים שם היום, ושניפטר מכמה פרצופים שלדאבוננו מחממים שם כסאות, ואולי יש גם מקום לשקול שיתוף של אנשים כאלו בצורה כזו או אחרת בממשלת הצללים. האם אני אוהב את כל מי שמהווה היום אלטרנטיבה לממשלה הנוכחית? האם אני מאמין בהם/להם? ממש לא. אבל בבחירה בין מה שקורה עכשיו לניסיון, הנפיץ ככל שיהיה, לבנות אלטרנטיבה שתמשוך ולו קצת יותר שמאלה, אני בוחר בשני. כאמור, העולם לא מושלם, טאף לאק.

הרעיון, כפי שבוודאי הסקתם, לא מגובש לחלוטין ויש בו הרבה חורים. אבל כשנשאלת השאלה מה יכול השמאל (והמרכז שהדמוקרטיה חשובה לו) לעשות כדי להציל את המדינה וכדי להציע אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הנוכחי, זו נראית לי תשובה די טובה. הרי הממשלה הזו מפשלת כמעט בכל תחום, וכמעט בכל תחום יש מישהו באופוזיציה שיוכל לעשות את העבודה בצורה יותר טובה מהמממשלה הענקית והבזבזנית הזו. זה הזמן להראות לציבור שאולי יש דרך אחרת, ושהאופוזיציה בישראל שמחה להראות לו איך מצילים את הדמוקרטיה ומתקנים את מה שהממשלה הזאת הורסת בכל יום שהיא בשלטון.

במאמר שפורסם היום ב'הארץ' אלדד יניב ממשיך בשני הפרוייקטים העיקריים שלו: שכנוע שיציאה מכל השטחים אל הקו הירוק, תוך תיקוני גבול, הוא האינטרס הציוני, ותקיפת כל מי שאינו בדיוק כמוהו. הוא עושה את שני אלו, כרגיל, תוך חנפנות אל המרכז החמים, זה שבין נתניהו, ברק ולבני, ותוך תקיפת כל מי שימינה מנתניהו או שמאלה מלבני.

הדוגמה המובהקת ביותר היא כריכת חנין זועבי (שהשימוש בשמה, נעשה, כמובן, רק בגלל שאין שם שאמור להפחיד ולהרתיע את הישראלי הממוצע יותר משמה של הח"כית הסוררת  – זה שבמרמה נכנסה לכנסת ישראל, אך בעצם כל הזמן הייתה טרוריסטית טורקית תומכת חמאס, לא כן?) ודב חנין. את שני אלו מחבר יניב עם רובי ריבלין ומשה ארנס וביחד מגדיר אותם, תחת השם האפשרי, כ"מפלגת מוות לציונות". זה פופוליזם זול ומסוכן, שכל מי שעוסק או קורא על האידיאולוגיות שבשמאל והימין הישראלי, מבין אותו.

ראשית, לא כל מי שדוגל בפתרון של מדינה אחת דוגל באותו הפתרון. זה מאוד זול להגיד שריבלין וארנס, שלאחרונה הציעו לשקול אפשרויות שאינן נכנסות תחת הרובריקה של "שתי מדינות", ובכללן סיפוח השטחים ומתן זכות הצבעה לתושביהן, רוצים את מה שזועבי רוצה. ריבלין וארנס רוצים מדינה שתוגדר כמדינה יהודית, אך שבה כל התושבים יהיו שווים מבחינת החוק. לצורך העניין, הם רוצים להרחיב את המבנה הלא־שוויוני הקיים כיום בתוך ישראל עצמה, אל כל השטחים הנשלטים על־ידי ישראל. להם עדיין חשובה מערת המכפלה יותר משחשובים להם חיי החיילים השומרים עליה, או חיי אלפי הפלסטינים הגרים סביבה. השמאל הדוגל במדינה דו־לאומית מציע פתרונות אחרים, ובכולם הדגש הוא על שוויון חוקי ואזרחי מלא בין כל תושבי המדינה, דבר שלא יהיה קיים בפתרון של ריבלין וארנס. ההפשטה של הפתרונות השונים שמציעים אלו שוויתרו על פתרון שתי המדינות, או שלמעשה לא האמינו בו מלכתחילה, חוטאת ליושרה שלהם ושל מתנגדיהם. היא לא שונה בהרבה מאלו הטוענים כי בהתנתקות הפך שרון לשמאלני וביצע את מדיניות השמאל. מדיניות השמאל, נזכיר, באה לקדם שלום ודו־קיום, יציאה מגוש־קטיף הייתה רק אמצעי, אחד מהם, בדרך למטרה זו, לא המטרה עצמה. עוד ראוי להזכיר, שלפי יוזמת ז'נבה, למשל, חלק מההתנחלויות ברצועת עזה היו נשארות תחת שלטון ישראלי, בתמורה לחילופי שטחים. הטשטוש של העובדות האלה, ההתעלמות מהפרטים הקטנים, ההסתכלות רק על הטכני במקום על האידיאולוגי, לא מכבדת את אלדד יניב.

שנית, דב חנין אינו חנין זועבי. שמעתי את דב חנין מדבר מספר פעמים, אחת מהן גם בדיון פומבי עם אלדד יניב במסגרת במת "עושים סדר בשמאל" שאורגן על־ידי 'שלום עכשיו'. בכל הפעמים הוא דיבר בעד פתרון שתי המדינות. הטשטוש של עמדותיו של חנין, כמו גם טשטוש דעותיהם וניתוחיהם החשובים של ריבלין, ארנס וזועבי הוא עוד ספין מבית מדרשו של אלדד יניב, ותו לא.

אבל הספין הזה, לא הוגן ומלוכלך ככל שיהיה, הוא משהו שאני מסוגל, בצר לי, להשלים איתו. לא מאהבת יניב ולא משנאת ריבלין או זועבי. אלא כי הוא מקדם משהו, שלו חלקית, הוא חשוב בעיניי. האמצעים מלוכלים, אבל לצערי, כנראה שאין דרך אחרת להגיע אל כל מי שנמצא במרכז החמים שאוהב לשמוע ולהגיד לעצמו שוב ושוב ושוב את המילה "ציונות". דב חנין, חביב וחכם ככל שיהיה, פשוט לא מצליח להגיע אליהם. גם חנין וגם יניב מטיפים לנסיגה ישראלית אל גבולות הקו הירוק, אבל רק לאחד מהם (זה שמתעטף בדגלי ישראל ובתמונות רבין ובן־גוריון) יש סיכוי שכל ה"מרכז" הזה יקשיב.

זו מציאות מצערת ועצובה, אבל כדאי שכל מי שכבר שנים מנסה לדבר, להתווכח ולשכנע את הציבור הישראלי בחשיבות פינוי ההתנחלויות בגדה ובהקמת מדינה פלסטינית, ישלים איתה. כמו שלא אהבתי את שרון ואת ההתנתקות, אין לי ספק שברגע שזו הייתה על השולחן, התמיכה בה, ובפינוי ההתנחלויות ובסיסי הצבא שבאו איתה, הייתה נכונה. כך גם, להבדיל, במקרה הזה. המהפכה לא תקרה מחר, ולא כדאי לוותר ולבטל שינויים קטנים (וכן, מסוכנים) בכיוון הכללי הנכון.

בעצרת הזיכרון לרצח רבין שנערכה לפני כמה שבועות בלט השמאל הלאומי, ובעיקר בזכות אותו פופוליזם ושטחיות. שלטי ענק שעליהם נכתב "ישראל מחכה לרבין" סימלו עבורי, יותר מהכל, את הקיבעון המחשבתי, את הערגה לעבר, זה שאולי בעצם אף־פעם לא באמת היה, של התנועה. הניסיון להראות את מה שקרה פה בחמש־עשרה השנים האחרונות (רבע מחייה של המדינה) כתאונה ותו לא הוא פשוט לא הוגן למציאות הישראלית. כישלון אוסלו והאינתיפאדה השנייה לא היו תאונה. אוסלו נכשל, בין השאר, כי בזמן שדיברנו שלום הכפלנו את מספר המתנחלים. האינתיפאדה השנייה התפוצצה לנו ברחובות, בין השאר, כי אלדד יניב, כפי שהוא אומר בראיון איתו אתמול ב'הארץ', יחד עם הבוס שלו אהוד ברק, יצרו את הספין הכוזב שאין פרטנר (יניב אומר בראיון: "אחרי קמפ דיוויד, למשל, אמרנו שאין פרטנר. הייתי מהיוזמים של הספין הכוזב והאומלל הזה. היתה לו אולי הצדקה מסוימת, לעורר את הפלסטינים להקים את המשא ומתן לחיים, אבל זה ספין כוזב. מה זאת אומרת אין פרטנר? שנים לא היתה מדינה ערבית שהסכימה להושיט לנו יד לשלום, אז ויתרנו על הכמיהה שלנו לשלום? הספין הזה הוביל לעוד עשור של קונפליקטים ושפיכות דמים. עשור שמחנה שלם לא יכול לחזור לשלטון. עשור של אובדן תקווה").

ולמרות הקיבעון המחשבתי, ולמרות הגסות, ולמרות שהם לא כוס התה שלי, אני בעדם.

הספרון של השמאל הלאומי עשה משהו שהרבה שנים, לפחות מאז שאני פעיל בשמאל, לא זכיתי לראות. הוא ניסה לחדד רעיונות ולברר אידיאולוגיה. הוא ניסה להתווכח ולעצבן, והוא ניסה לדבר עם מי שרק יכול. הוא ניסה להכניס עוד אנשים לדיון שהם חשבו שכבר אינו רלוונטי. יותר מזה – הוא הצליח. בשנה האחרונה ראיתי יותר ויותר חברים שלי קונים את המסרים של השמאל הלאומי. לא אהבתי את המסרים, התווכחתי איתם עליהם, אבל שמחתי. שמחתי כי השמאל הלאומי, למרות שהוא יותר לאומי – וכן, לעיתים קרובות, לאומני – משמאלני, הוא עדיין שמאל. או לפחות מה שבארץ, במצב הקיים, נתפס כשמאל. השמאל הלאומי הצליח להביא עוד כמה, קשה לי להגיד כמה, אבל בהחלט לא מעט, לאקטיביזם שתכליתו פינוי התנחלויות ויציאה מהשטחים. הוא לא הציע פתרון מושלם, אבל הוא הציע דיון ורעיונות שעבור הרבה מאוד אנשים לא היו קיימים קודם.

כשמאלני שמאוד רוצה שנצא מהשטחים, זו בהחלט מגמה חיובית בעייני. אחד הדברים שאני לא אוהב בשמאל הלאומי זה הזלזול בכל מי שהוא לא בדיוק כמוהם, משמאל או מימין. אני מאוד משתדל שלא לזלזל גם ביריבים הפוליטים הכי קשים שלי (עם כוכבית קטנה ליד שמו של חה"כ מיכאל בן־ארי, הוא בהחלט מקשה על המשימה הזו). אז לא, הם לא השמאל שלי, אבל בפרמטרים של כן-שטחים/לא-שטחים, הם מה שיש. קדימה לא הרשימה אותי יותר מדי עם כל הצחי הנגבי והשאול מופז שלה. מפלגת העבודה היא סוג של אורגיה מגעילה בין פואד לאהוד ברק. מרצ לא תגיע לשום מקום, ולחד"ש (שגם היא לא השמאל שלי), לצערי, אין סיכוי להיות בממשלה הבאה. מבין האופציות הקיימות היום, אני מעדיף תנועה שמעצבנת אותי, גסה ופופוליסטית, אבל שמנסה להיות כנה לגביי המסרים שלה ולשתף את הציבור בעיצובם, ומנסה לקדם פתרון שקרוב לפתרון שלי.

לצערי, לא תמיד אני מצליח לשכנע את כל מכריי באמת המוחלטת שאני מנסה למכור להם. אבל לשמחתי, לא כל מי שאני מכיר חושב בדיוק כמוני. הייתי חי בעולם מאוד משעמם אם כל משפחתי וחבריי היו חושבים בדיוק כמוני. לשמחתי, נדמה לי שיש תנועה שתייצג את עמדותיהם של אלו שלא חושבים בדיוק כמוני בצורה יותר טובה ממה שקיים כיום בדמות המפלגות הקיימות. הם לא כוס־התה שלי, אני לא אצביע להם, אבל אני מאוד שמח שהם קיימים. השמאל הישראלי, בעיקר זה שרחב יותר מהמעגל הצר של הסמולנים כמוני, זקוק לחידוד הרעיוני שהשמאל הלאומי מציע לו.

אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן.

תגובות בעברית יתקבלו בשמחה פה, או באנגלית תחת הפוסט המקורי. אם איני טועה, הם מאשרים כל תגובה לפני פרסומה, אז קחו זאת בחשבון אם אתם מתכננים להשתמש בגסויות או לטעון שעובדיה יוסף הוא המשיח או משהו כזה.

* – באנגלית זה נשמע יותר טוב.

(לצפייה ביוטיוב אם הסרט לא עובד פה)

מספיק להסתכל בעיניים התכולות, היפות והנוצצות מלהט משיחי, של דובר עמותת אלע"ד שמסביר בשקט וברוגע שהפלסטינים לא לחוצים מהמנהרה שעוברת להם מתחת לבית (בולשיט, כמובן – מי לא יילחץ מזה שעמותה חמושה חופרת לו מתחת לבית), אלא מהיעד של המנהרה. לשאלתה של המראיינת מה היעד של המנהרה, הוא עונה לה בעינייו היפות: לכותל, כמובן! וכך נוכיח שבית המקדש היה חשוב לנו 600 שנים לפני הופעתו של מוחמד.

הייתם מצפים, אולי, שיהיה מבוגר אחראי בכל הסיפור הזה, לא? ככלות הכל, ירושלים בירתנו המאוחדת וכל הג'אז הזה, לא ככה? אז הלכה המראיינת, "לסלי", כפי שהוא דואג לקרוא לה בתחילת כל משפט, אל המבוגר האחראי, הלא הוא ראש־העיר החילוני ניר ברקת. ברקת, בדרכו הבוגרת, הסביר לה שהעיר לעולם לא תחולק, שהפלסטינים שגרים בסילוואן גרים שם בצורה לא חוקית, ושהוא, כראש עיר של כולם, רק רוצה לשפר את רמת חייהם.

הכתבה מצויינת. היא מצויינת כי היא מראה כמה דברים שלא רואים הרבה בתקשורת האמריקאית, יותר מכל, היא מראה את המתנחלים ואת הניר ברקת שלהם במלוא ערוותם המבישה. היא מצויינת גם מעוד סיבה: מסבירנים למיניהם שיראו את הכתבה יתפתו, אולי, לטעון שוב את הטיעון הטיפשי על התקשורת הזרה העויינת, על זה ששונאים אותנו. בקלות הם יוכלו להתעלם מעובדה פשוטה אחת: מראיינים בכתבה 4 ישראלים: זוג הורים צעיר וחביב, דובר רשמי של אלע"ד, ואת ראש עיריית ירושלים. לעומתם, בכתבה מרואיין רק פלסטיני אחד. העובדות בשטח עושות את העבודה בשביל האמת. איך אמר קולבר? "לאמת יש הטייה ליברלית".

אז בפעם הבאה שיטענו מולכם שהתקשורת, העולם, האמריקאים, סי.בי.אס, "לסלי", נגדנו – העמידו אותם על טעותם. הם מקשיבים לישראלים הרבה יותר משהם מקשיבים לפלסטינים. זו פשוט האמת, הארורה הזאת, היא שמשכנעת אותם שישראל פשוט טועה.

הנה הם, לא בהכרח בסדר שהכי אהבתי, אבל זה בסדר, הם כולם מצויינים. תהנו!

Jeremy Aggers

Chelsea Lynn La Bate

Tyler Lyle, שהוא זה ששמעתי ברדיו והביא אותי לערב הזה.

Channing and Quinn