טעיתי, הטעתי, ואני מתנצל

לפני עשר שנים פרצה לחיינו היוזמה הסעודית. זוכרים? אותה יוזמה שאמרה שכל אלו שאמרו "לא, לא ולא!" יעשו איתנו שלום אם נחזור לקווי 67? אז זאת.

במשך שנים טענתי שישראל הרשמית, ביהירותה ובטיפשותה, התעלמה מהיוזמה הסעודית ואפילו לא דיברה עליה ולא התייחסה אליה כאל בסיס ולמשא ומתן.

ובכן, טעיתי, הטעתי ואני מתנצל.

בועידת אנאפוליס, הסוס המת שכיהן אז כראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, הכיר ביוזמה, בירך עליה, וקרא להמשיך במשא ומתו כשהיא חלק ממנו.

לא ידעתי את זה, ואולמרט אמר את בנאומו בכנס ג'יי סטריט שנכחתי בו שלשום בוושינגטון.

אינני מחסידי אולמרט ולעולם לא אסלח או אשכח לבן אדם על שהוא עשה לישראל, לנתיניה ולשכנייה, אבל אני מרגיש שאני חייב להתנצל בעניין הזה. אולמרט אכן התייחס ליוזמה. אני לא יודע אם זה שינה משהו במדיניות הרשמית של ממשלת ישראל, אם היה דיון רשמי בנושא בממשלה או בועדה כלשהי או בכל פורום אחר – אבל התייחסות, הייתה.

אם אנחנו רוצים להיות כנים בטיעונים שלנו, צריך לומר את זה. זה לא פוגע בעובדה ש(למיטב ידיעתי) אכן מעולם לא קיימנו משא ומתן עם יוזמי היוזמה ונציגיה, ושאולי פיספסנו הזדמנות היסטורית בגלל זה, אבל חשוב להבהיר שממשלת ישראל אכן התייחס ליוזמה ואף בירכה עליה.

באותו עניין, ראוי לציין חלק מתגובת הסעודים לדבריו של אולמרט. שגריר סעודיה בארה"ב, אדל אל-ג'אבר, אמר שארצו לא תכיר בישראל עד שזו תעשה שלום עם הפלסטינים. הוא הגדיל ואמר שהם לא מוכנים להכיר בישראל כמדינה יהודית (לגיטימי, עד כאן), כי, שימו לב, "איננו מאמינים שראוי שמדינות יגדירו עצמן בהתאם לדת או אתניות". הנציג הסעודי אמר את זה, כן? איך אומרים? פחחח.

פורסם בקטגוריה אולמרט, היוזמה הסעודית, התנצלות, ישראל, שלום | 2 תגובות

איך השכל הישר והרשתות החברתיות ניצחו את השמרנים בארה"ב

הסיפור על קרן סוזן ג' קומן והפסקת המענק שלהם לפלנד פרנטהוד הסעיר את ארה"ב ואת הרשתות החברתיות בה בימים האחרונים.

כתבתי על זה פוסט בסלונה. בין הקוראים יוגרלו חולצה ותקליט.

פורסם בקטגוריה אמריקה, בריאות, זכויות אדם, פוליטיקה, קמפיין 12' | כתיבת תגובה

חמשת הדולרים הראשונים שלי

כמו הרבה אחרים, גם אני מאוכזב מאובמה. אני מאוכזב שרפורמת הבריאות לא הלכה רחוק יותר, אני מאוכזב שאובמה לא קידם עוד יותר את את המאבק לזכויות האזרח של להט"ב, אני מאוכזב שאובמה (בלשון המעטה) לא קידם הסכם בין הישראלים והפלסטינים, ואני מאוכזב מעוד שלל החלטות מטרידות במדיניות הפנים שלו שאניח כרגע בצד.

ובכל זאת, ובלב שלם, הערב תרמתי לראשונה לקמפיין של אובמה. בנובמבר הקרוב עדיין אחזיק במעמד של "תושב קבע" בארצות־הברית, לכן לא אוכל להצביע, אבל החוק מאפשר לי לתרום ולהיות פעיל – זכות שאני שמח לנצל. הנה, בקצרה, חלק מהסיבות לכך, לא בהכרח לפי סדר חשיבותן:

1. השיטה האמריקאית, נכון להיום, היא כזו שבבחירות ירוצו רק שני מועמדים (אם רון פול יחליט לרוץ באופן עצמאי, לדעתי זה יפגע בעיקר ברפובליקנים, ומעבר לכמה שמאלנים שכנראה עצלנים מדי בשביל ללכת עד לוויקפדיה בשביל לקרוא מה "ליברטניזם", הוא לא ממש מהווה תחרות לאובמה). במערכת כזו, אם אדם לא תומך בצד הקרוב יותר לעמדותיו, הוא באופן ודאי מחזק את הצד שאליו הוא מתנגד.

2. ואני, אתנסח בעדינות, מתנגד לצד השני. הגא"פ היא מפלגה גזענית, אלימה, מילטריסטית, אנטי-סביבתית ואנטי-חברתית. ימנים, בקיצור. אין לי רצון ממשי לראות איך תראה המדינה הזו, או העולם, תחת עוד כמה שנים עם האנשים שהביאו לנו את ג'ורג' וו. בוש. אני מעדיף אובמה מאכזב, אובמה שעושה רק חצי עבודה, על כל רפובליקני שיעשה, יש לי יסוד סביר להאמין, דברים הרבה יותר גרועים.

3. טיעונים 1 ו-2 נכונים פי כמה במדינה כמו המדינה שאני חי בה. לג'ורג'יה יש סיכוי, למיטב ידיעתי והבנתי, להפוך ממדינה אדומה (כלומר כזו שמצביעה למועמד הרפובליקני) למדינה כחולה (בהתאם, מדינה שמצביעה למועמד הדמוקרטי). השינוי הזה הוא בגלל החלוקה השונה למחוזות בתוך המדינה, בשילוב עם שינויים דמוגרפיים בתוך המחוזות האלו, שמובילים לכך שכיום רוב תושבי המדינה גרים במטרופולין אטלנטה. תושבי ערים נוטים להיות יותר ליברלים, ועם יותר מיעוטים, ולכן, עם השקעה נכונה, יש למדינה סיכוי להפוך לדמוקרטית. במקום כזה, חשוב עוד יותר להשקיע בצד הנכון-יותר במאבק בין שני צדדים. כל קול שיילך בעיר הזו, ובמדינה הזו, לדמוקרטים, הוא משמעותי, ואם יש לי יכולת להשפיע על המאבק המקומי, חבל לי לבזבז אותה. (למשקיעים, הנה התוצאות המקומיות בבחירות של 2008).

4. וזה אולי הטיעון הכי חשוב: אני עדיין מאמין באובמה. אני חושב שליבו, כמו שאוהבים להגיד פה, נמצא במקום הנכון. אני חושב שהוא איש חכם, שרוצה לעשות טוב, ושהאידאלים שלו לא רחוקים מהאידיאלים שלי. איך זה מתיישב עם זה שהתאכזבתי ממנו שוב ושוב בשלוש השנים האחרונות? א. כי הוא פישל. פוליטיקאים הם לא מושלמים והם מפשלים, טאף לאק. ב. כי בארה"ב מהרגע שנבחרת לכהונתך הראשונה, אתה מתחיל להאבק על כהונתך השנייה. ובשביל אובמה, המאבק הזה היה לא קל. לכמעט כל המהלכים השמאלים/פרוגרסיבים שהוא ניסה (או היה מנסה, לצורך העניין) להוביל, הייתה אופוזציה שמרנית מתוך המפלגה שלו. זאת, בנוסף, כמובן, לתנועת מסיבת התה השמרנית, הגזענית והאלימה שחגגה פה בשנים האחרונות. אני לא חושב שהיה נשיא שהיה צריך להתמודד עם כמות כזו של שנאה מושרשת כמו שאובמה היה צריך להתמודד איתה. זה לא רק שהם לא הסכימו עם המדיניות שלו. זה שהם לא הסכימו עם זכות הקיום שלו (המוסלמי, האתאיסט, הסוציאליסט, הפאשיסט, שונא-אמריקה – מה הם לא קראו לו), זה שהם פשוט לא הצליחו לעכל את זה שיושב איש שחור בבית הלבן. במציאות הזו, אני חושב, היה לו קשה פי כמה וכמה לפעול בצורה שאני הייתי רוצה שיפעל, גם לו היה מעוניין בכך.

ואני חושב, או לפחות מקווה, שהוא אכן מעוניין בכך. ואני חושב, או מקווה, שבקדנציה השנייה שלו, בלי איום ההפסד בבחירות, הוא יוכל לעשות יותר. אין לי, כמובן, שום ערובה לכך, אבל למי יש ערובה בפוליטיקה?

לפחות כרגע, אלו נראות לי סיבות מספיק טובות. ואם זה לא שיכנע אתכם, הנה מה שגרם לי לתת לאובמה את חמשת הדולרים האלה. עכשיו השתכנעתם?

פורסם בקטגוריה אובמה, אמריקה, ג'ורג'יה, גזענות, דמוקרטיה, פוליטיקה, קמפיין 12' | 2 תגובות

ימים קשים בג'ורג'יה

לא ישנתי טוב בימים האחרונים. איך אפשר לישון בשקט במדינה שעושה דברים כאלו?

לבקשתה של מיכל יפה מסלונה שעקבה אחרי הציוצים שלי מבניין הקפיטול של ג'ורג'יה אתמול בלילה, עת הוצא להורג טרוי דייויס, כתבתי שם פוסט אורח. אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן.

תמונות מההפגנה ביום שלישי בערב פירסמתי בבלוג התמונות.

ולהבדיל, אר.אי.אם הודיעו שהם מתפרקים.

זו לא אותה המדינה.

פורסם בקטגוריה אטלנטה, אמריקה, ג'ורג'יה, גזענות, הפגנות, זכויות אדם, מוזיקה, עצוב, פוליטיקה | כתיבת תגובה

קצר על ג'יי14 ואיזה תהליך קטן שעברתי איתו

הדרישה האמורפית לצדק חברתי (שהרי צדק חברתי של אחד אינו הצדק החברתי של האחר) והחמקמקות של הפתרונות האופרטיבים, מאוד הטרידו אותי בתחילת המחאה הזו. מאז התבגרתי, ראיתי את ישראל משתנה לטובה, וזה כבר פחות מטריד אותי. למה? כי דרישה אמורפית לצדק חברתי אינה שונה משאיפה אמורפית לחיות בשלום וללא מלחמות. היא לא שונה מתמיכה בפתרון של מדינה אחת או שתיים, גם בלי לדעת בדיוק איך המדינות האלה יראו, מה יהיו הגבולות שלהן ואיך להגיע לשם. היא לא שונה כי היא שאיפה, היא תקווה, היא אמונה בכך שיש משהו שהוא טוב יותר מהקיים, ושהקיים הוא רע. רע מאוד. התמימות, כביכול, בשאיפה ל"צדק חברתי", היא בריאה והכרחית בדיוק כמו התמימות, כביכול, שבשאיפה ל"שלום", יהיו אלו אשר יהיו.
ובגלל זה אני גם לא מצפה של-150,000 הצדיקים שהפגינו אמש בכל הארץ יהיו תשובות להכל או פתרון קסם. בשביל זה, בדיוק בשביל זה, עובדים המנהיגים שלנו. אנחנו נותנים להם יעד (שלום, חברה צודקת, חינוך איכותי, איכות סביבה… הבנתם) והם אלו שצריכים להביא אותנו אל היעד. התפקיד שלנו, כדמוס, הוא להציב להם את היעד, והתפקיד שלהם הוא לשבור את הראש איך להגיע לשם. וזה לא שהעם ילדותי, או דורש משהו שאי אפשר לעשות אותו. יש מספיק מומחים שמסבירים בדיוק איך אפשר לעשות אותו. זו ההנהגה שעכשיו בוחרת שלא להקשיב למה שהעם רוצה. מה שהעם דורש. זו הממשלה שבוחרת לשרת את הטייקונים, את המתנחלים (כן!) ואת השד יודע מי עוד, רק לא את העם. העם שלא מצליח לגמור את החודש. אז זה כבר פחות מטריד אותי, כי נראה שהעם הזה הצליח לשנות את התודעה שלו, התחיל להבין שהצרה הכלכלית של ה"אני" היא חלק מהצרה הכלכלית של ה"אנחנו", ויותר מזה – שיש מי שמכוון את הצרות הכלכליות ושזה חלק ממדיניות כלכלית שמגיעה מלמעלה.
ובשלב הזה של מה שעשויה, אולי, אינשאללה, להיות התקווה המשמעותית ביותר לישראל טובה יותר מהישראל הרעה מאוד שהממשלה והכנסת האלה גורמות לה להיות, דיינו.

פורסם בקטגוריה דמוקרטיה, הפגנות, זכויות אדם, זמנים טובים, ישראל, פוליטיקה, צדק חברתי, ציונות, שמאל ישראלי | תגובה אחת

נשף המסכות

הייתי בלא מעט הפגנות, ראיתי לא מעט אלימות משטרתית, ובכמעט שלושים שנותיי בישראל – שלושים מתוך ארבעים השנים בהן איבדה אט־אט ישראל את היכולת לטעון שהיא דמוקרטיה – זכיתי לראות הרבה איוולת והרבה עוולות. תירוצים להכל תמיד יש לנו. הם התחילו, ידנו הייתה מושטת, לא נסלח להם על שהכריחו אותנו ותהליך השלום אכל לי את המחברת, המורה.
די, נשבר.


אין תירוץ לרעולי פנים שמושכים לקשיש בשיער. אין תירוץ לרעולי פנים שמפרקים מפגינים במכות. מדינה שכוחות הבטחון שלה נוהגים כך כלפיי מפגינים לא אלימים (ועזבו אתכם מצודקים. לצדק בשייח ג'ראח כבר מזמן אין משקל) ראויה שיוסרו המסכות מעל פניה. זה לא עשבים שוטים, זה לא שוטר עם פיוז קצר. זו לא תוכנית שהשתבשה. זו השיטה של משטרת ירושלים, של מדינת ישראל: לשלוח רעולי פנים לפרק במכות מפגינים.

פורסם בקטגוריה דמוקרטיה, הפגנות, זכויות אדם, ירושלים, ישראל, עצוב, פאשיזם | 8 תגובות

הצעה: ממשלת צללים

הפגנת החירום הגדולה שנערכה אמש בתל־אביב למען הדמוקרטיה הייתה רגע של אופטימיות להרבה אנשים שרואים בצורה מאוד ברורה לאן ממשלת ליברמן-ישי-נתניהו-ברק (השרים מופיעים לפי סדר־חשיבותם, מלמעלה למטה) מובילה אותנו, ומפחדים מהמקום ההוא פחד־מוות. לא צריך להיות שמאלני יפה־נפש, "סייען טרור" בשיחדש הליברמני, כדי להבין שרדיפת ארגוני חברה אזרחית וזכויות אדם היא דגל שחור בגודל שלא ראינו בעבר מעל מה שמנסים, עדיין, להגדיר במדינת ישראל כדמוקרטיה. הבעיה היא, כמובן, שכמעט כל יום מתנופפים דגלים כאלו מעל הניסיון הדמוקרטי הישראלי השברירי. את כל זה כבר כתבו הרבה, ואני אצא מתוך נקודת הנחה שאת שלושת קוראיי איני צריך לשכנע שזהו אכן מצב חרום, שאם המגמה שמובילים ליברמן וחבריו לא תבלם, ישראל, בוודאי כדמוקרטיה, לא תשרוד.
 ואכן, מסתמן שלא רק "סייעני טרור" בוגדניים שכמוני מבינים את הסכנה. אמנם, בעייני המאבק למען הדמוקרטיה לא שונה במהותו מהמאבק למען חופש דת וסיום הכיבוש, אבל אני מקבל את זה שבמאבקים השונים האלה יש גוונים שונים של הזדהות עם כל מטרה והגדרת היעדים בה. מכיוון שפוליטיקה היא משחק שרק בחלקו מתבסס על אידיאולוגיה, ובחלקו (לצערי הגדול יותר) מתבסס על פרקטיקה, השאלה שנשאלת היא "מה אפשר לעשות? איך לעזאזל עוצרים את דהירת הליברמן ועדת הטוקבקיסטים שלו מחיסול המדינה וכל יושביה ונתיניה?".

שאלה טובה. הפגנות זה דבר אחד חשוב, וגם לחץ בין־לאומי (ולא, אני לא מדבר על החרמת כל מה שהוא ישראלי בעולם, אני מדבר על זה שאובמה יפסיק לעשות כאילו הוא בוש ויתחיל להזיז פה משהו, אבל זה כבר פוסט אחר). במהלך דיון טוויטרי לילי עלתה אתמול בדיוק השאלה הזאת.

לדעתי הדבר הנבון ביותר שהאופוזיציה בישראל יכולה לעשות היום הוא להקים ממשלת צללים. ממשלת צללים תציע, קודם כל, חידוד רעיוני ואידאולוגי לכל מה שנמצא משמאל לממשלה הנוכחית – מורדי העבודה, קדימה, מרצ וחד"ש, אני מניח שבל"ד ורע"מ־תע"ל לא ממש יהיו בעניין – חידוד שדרוש כדי לא להיות רק אופוזיציה שצועקת שהממשלה טועה (שגם את זה קדימה לא ממש עושה היום), אלא גם כזה שמציע דרכי פעולה חלופיות. וזה העניין השני והמהותי: ממשלת צללים תציע לציבור אלטרנטיבה בכל תחום שבו הממשלה מפשלת. ממשלת צללים תציע דרך אופרטיבית לתקן את שירותי הכבאות, היא תציע חיסול של קווי הפרדה מגדריים, היא תציע אלטרנטיבה דיפלומטית לפיאסקו שמנהל את משרד החוץ (זה יהיה כנראה החלק הכי קל) והיא תציע אלטרנטיבה לכשל הבטחוני שנקרא אהוד ברק. רק בצורה כזו, לא של שתיקה קדימאית, לא של הפגנות שמאל שהן מצויינות בעייני, אבל בציבור, לצערי, נראות לא הכי טוב, יוכלו כל אלו שרוצים להציע אלטרנטיבה לשלטון הנוכחי להתגבש, לתקן את עצמם ולהציע אלטרנטיבה ראוייה שהציבור יוכל לבחור בה.

האם זה פתרון מושלם? לחלוטין לא. ברור שאני מניח פה הרבה הנחות שאין לי על מה לבסס אותן. אין לי איך לקבוע שקדימה תרצה לשבת עם מרצ וחד"ש בממשלה הדמיונית הזו, אבל אני גם יוצא מתוך נקודת הנחה שבהתחשב בכך שהעולם לא מושלם, לא תהיה תקומה למרכז ושמאלה ללא קדימה. ברור לי שבממשלה כזו ישבו ביחד הרבה גורמים שלא מסכימים אחד עם השני, בלשון המעטה. ואף־על־פי־כן, ברור לי הכוח שיכול להיות למהלך כזה. אם ציפי לבני תפסיק לא לעשות כלום ותתחיל להתנהג כאילו היא רוה"מ, אם מופז (נגיד) יתנהג כאילו הוא שר הבטחון, עם אילן גילאון יתנהג כאילו הוא שר הרווחה, חנין יתנהג כאילו הוא השר לאיכות הסביבה, יחימוביץ' תתנהג כמו שר האוצר, והכי חשוב: הם כולם יעבדו ביחד כדי להציע את האלטרנטיבה הזו, זו נראית לי כמו תוכנית, ולא כמו התבכיינות אופוזיציונית. אני מאוד מקווה שבכנסת הבאה נראה אנשים שאנחנו לא רואים שם היום, ושניפטר מכמה פרצופים שלדאבוננו מחממים שם כסאות, ואולי יש גם מקום לשקול שיתוף של אנשים כאלו בצורה כזו או אחרת בממשלת הצללים. האם אני אוהב את כל מי שמהווה היום אלטרנטיבה לממשלה הנוכחית? האם אני מאמין בהם/להם? ממש לא. אבל בבחירה בין מה שקורה עכשיו לניסיון, הנפיץ ככל שיהיה, לבנות אלטרנטיבה שתמשוך ולו קצת יותר שמאלה, אני בוחר בשני. כאמור, העולם לא מושלם, טאף לאק.

הרעיון, כפי שבוודאי הסקתם, לא מגובש לחלוטין ויש בו הרבה חורים. אבל כשנשאלת השאלה מה יכול השמאל (והמרכז שהדמוקרטיה חשובה לו) לעשות כדי להציל את המדינה וכדי להציע אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הנוכחי, זו נראית לי תשובה די טובה. הרי הממשלה הזו מפשלת כמעט בכל תחום, וכמעט בכל תחום יש מישהו באופוזיציה שיוכל לעשות את העבודה בצורה יותר טובה מהמממשלה הענקית והבזבזנית הזו. זה הזמן להראות לציבור שאולי יש דרך אחרת, ושהאופוזיציה בישראל שמחה להראות לו איך מצילים את הדמוקרטיה ומתקנים את מה שהממשלה הזאת הורסת בכל יום שהיא בשלטון.

פורסם בקטגוריה דמוקרטיה, זכויות אדם, ישראל, ממשלה, פאשיזם, פוליטיקה, שמאל ישראלי | 7 תגובות

אומרים ספינולוג, ספינאי, או ספינוסיסט?

עוד משהו קצר (בערך), כתוספת על מה שנכתב כאן לפני כמה ימים על השמאל הלאומי.

במאמר שפורסם היום ב'הארץ' אלדד יניב ממשיך בשני הפרוייקטים העיקריים שלו: שכנוע שיציאה מכל השטחים אל הקו הירוק, תוך תיקוני גבול, הוא האינטרס הציוני, ותקיפת כל מי שאינו בדיוק כמוהו. הוא עושה את שני אלו, כרגיל, תוך חנפנות אל המרכז החמים, זה שבין נתניהו, ברק ולבני, ותוך תקיפת כל מי שימינה מנתניהו או שמאלה מלבני.

הדוגמה המובהקת ביותר היא כריכת חנין זועבי (שהשימוש בשמה, נעשה, כמובן, רק בגלל שאין שם שאמור להפחיד ולהרתיע את הישראלי הממוצע יותר משמה של הח"כית הסוררת  – זה שבמרמה נכנסה לכנסת ישראל, אך בעצם כל הזמן הייתה טרוריסטית טורקית תומכת חמאס, לא כן?) ודב חנין. את שני אלו מחבר יניב עם רובי ריבלין ומשה ארנס וביחד מגדיר אותם, תחת השם האפשרי, כ"מפלגת מוות לציונות". זה פופוליזם זול ומסוכן, שכל מי שעוסק או קורא על האידיאולוגיות שבשמאל והימין הישראלי, מבין אותו.

ראשית, לא כל מי שדוגל בפתרון של מדינה אחת דוגל באותו הפתרון. זה מאוד זול להגיד שריבלין וארנס, שלאחרונה הציעו לשקול אפשרויות שאינן נכנסות תחת הרובריקה של "שתי מדינות", ובכללן סיפוח השטחים ומתן זכות הצבעה לתושביהן, רוצים את מה שזועבי רוצה. ריבלין וארנס רוצים מדינה שתוגדר כמדינה יהודית, אך שבה כל התושבים יהיו שווים מבחינת החוק. לצורך העניין, הם רוצים להרחיב את המבנה הלא־שוויוני הקיים כיום בתוך ישראל עצמה, אל כל השטחים הנשלטים על־ידי ישראל. להם עדיין חשובה מערת המכפלה יותר משחשובים להם חיי החיילים השומרים עליה, או חיי אלפי הפלסטינים הגרים סביבה. השמאל הדוגל במדינה דו־לאומית מציע פתרונות אחרים, ובכולם הדגש הוא על שוויון חוקי ואזרחי מלא בין כל תושבי המדינה, דבר שלא יהיה קיים בפתרון של ריבלין וארנס. ההפשטה של הפתרונות השונים שמציעים אלו שוויתרו על פתרון שתי המדינות, או שלמעשה לא האמינו בו מלכתחילה, חוטאת ליושרה שלהם ושל מתנגדיהם. היא לא שונה בהרבה מאלו הטוענים כי בהתנתקות הפך שרון לשמאלני וביצע את מדיניות השמאל. מדיניות השמאל, נזכיר, באה לקדם שלום ודו־קיום, יציאה מגוש־קטיף הייתה רק אמצעי, אחד מהם, בדרך למטרה זו, לא המטרה עצמה. עוד ראוי להזכיר, שלפי יוזמת ז'נבה, למשל, חלק מההתנחלויות ברצועת עזה היו נשארות תחת שלטון ישראלי, בתמורה לחילופי שטחים. הטשטוש של העובדות האלה, ההתעלמות מהפרטים הקטנים, ההסתכלות רק על הטכני במקום על האידיאולוגי, לא מכבדת את אלדד יניב.

שנית, דב חנין אינו חנין זועבי. שמעתי את דב חנין מדבר מספר פעמים, אחת מהן גם בדיון פומבי עם אלדד יניב במסגרת במת "עושים סדר בשמאל" שאורגן על־ידי 'שלום עכשיו'. בכל הפעמים הוא דיבר בעד פתרון שתי המדינות. הטשטוש של עמדותיו של חנין, כמו גם טשטוש דעותיהם וניתוחיהם החשובים של ריבלין, ארנס וזועבי הוא עוד ספין מבית מדרשו של אלדד יניב, ותו לא.

אבל הספין הזה, לא הוגן ומלוכלך ככל שיהיה, הוא משהו שאני מסוגל, בצר לי, להשלים איתו. לא מאהבת יניב ולא משנאת ריבלין או זועבי. אלא כי הוא מקדם משהו, שלו חלקית, הוא חשוב בעיניי. האמצעים מלוכלים, אבל לצערי, כנראה שאין דרך אחרת להגיע אל כל מי שנמצא במרכז החמים שאוהב לשמוע ולהגיד לעצמו שוב ושוב ושוב את המילה "ציונות". דב חנין, חביב וחכם ככל שיהיה, פשוט לא מצליח להגיע אליהם. גם חנין וגם יניב מטיפים לנסיגה ישראלית אל גבולות הקו הירוק, אבל רק לאחד מהם (זה שמתעטף בדגלי ישראל ובתמונות רבין ובן־גוריון) יש סיכוי שכל ה"מרכז" הזה יקשיב.

זו מציאות מצערת ועצובה, אבל כדאי שכל מי שכבר שנים מנסה לדבר, להתווכח ולשכנע את הציבור הישראלי בחשיבות פינוי ההתנחלויות בגדה ובהקמת מדינה פלסטינית, ישלים איתה. כמו שלא אהבתי את שרון ואת ההתנתקות, אין לי ספק שברגע שזו הייתה על השולחן, התמיכה בה, ובפינוי ההתנחלויות ובסיסי הצבא שבאו איתה, הייתה נכונה. כך גם, להבדיל, במקרה הזה. המהפכה לא תקרה מחר, ולא כדאי לוותר ולבטל שינויים קטנים (וכן, מסוכנים) בכיוון הכללי הנכון.

פורסם בקטגוריה פוליטיקה, שמאל ישראלי | 2 תגובות

על השמאל הלאומי וכוס התה שאינה שלי

איני מחסידי השמאל הלאומי. את הספרון הכחול שפירסמו שמואל הספרי ואלדד יניב לפני כשנה קראתי לאחר שחולק לי בעצרת הזכרון לרצח רבין זמן קצר אחרי שיצא. קראתי אותו מהר מאוד, הסכמתי עם חלקו, וחשתי בחילה מול חלקו האחר. השמאל שלי הוא מאוד ברור, מאוד מוגדר: אני מאמין בצורה קיצונית בזכויות אדם ובשוויון בין בני האדם – כל השאר זה רק אמצעים בדרך להשיג את המטרה הזו, וטריקים להתמודד עם המכשולים בדרך להשגתה. זה לא השמאל שהתבטא בין דפי הספרון הכחול: הוא היה אלים לעיתים, מתנשא, שונא את כל מי שהוא לא הוא־בדיוק, ומלא בפופוליזם, בפאתוס ובשטחיות.

בעצרת הזיכרון לרצח רבין שנערכה לפני כמה שבועות בלט השמאל הלאומי, ובעיקר בזכות אותו פופוליזם ושטחיות. שלטי ענק שעליהם נכתב "ישראל מחכה לרבין" סימלו עבורי, יותר מהכל, את הקיבעון המחשבתי, את הערגה לעבר, זה שאולי בעצם אף־פעם לא באמת היה, של התנועה. הניסיון להראות את מה שקרה פה בחמש־עשרה השנים האחרונות (רבע מחייה של המדינה) כתאונה ותו לא הוא פשוט לא הוגן למציאות הישראלית. כישלון אוסלו והאינתיפאדה השנייה לא היו תאונה. אוסלו נכשל, בין השאר, כי בזמן שדיברנו שלום הכפלנו את מספר המתנחלים. האינתיפאדה השנייה התפוצצה לנו ברחובות, בין השאר, כי אלדד יניב, כפי שהוא אומר בראיון איתו אתמול ב'הארץ', יחד עם הבוס שלו אהוד ברק, יצרו את הספין הכוזב שאין פרטנר (יניב אומר בראיון: "אחרי קמפ דיוויד, למשל, אמרנו שאין פרטנר. הייתי מהיוזמים של הספין הכוזב והאומלל הזה. היתה לו אולי הצדקה מסוימת, לעורר את הפלסטינים להקים את המשא ומתן לחיים, אבל זה ספין כוזב. מה זאת אומרת אין פרטנר? שנים לא היתה מדינה ערבית שהסכימה להושיט לנו יד לשלום, אז ויתרנו על הכמיהה שלנו לשלום? הספין הזה הוביל לעוד עשור של קונפליקטים ושפיכות דמים. עשור שמחנה שלם לא יכול לחזור לשלטון. עשור של אובדן תקווה").

ולמרות הקיבעון המחשבתי, ולמרות הגסות, ולמרות שהם לא כוס התה שלי, אני בעדם.

הספרון של השמאל הלאומי עשה משהו שהרבה שנים, לפחות מאז שאני פעיל בשמאל, לא זכיתי לראות. הוא ניסה לחדד רעיונות ולברר אידיאולוגיה. הוא ניסה להתווכח ולעצבן, והוא ניסה לדבר עם מי שרק יכול. הוא ניסה להכניס עוד אנשים לדיון שהם חשבו שכבר אינו רלוונטי. יותר מזה – הוא הצליח. בשנה האחרונה ראיתי יותר ויותר חברים שלי קונים את המסרים של השמאל הלאומי. לא אהבתי את המסרים, התווכחתי איתם עליהם, אבל שמחתי. שמחתי כי השמאל הלאומי, למרות שהוא יותר לאומי – וכן, לעיתים קרובות, לאומני – משמאלני, הוא עדיין שמאל. או לפחות מה שבארץ, במצב הקיים, נתפס כשמאל. השמאל הלאומי הצליח להביא עוד כמה, קשה לי להגיד כמה, אבל בהחלט לא מעט, לאקטיביזם שתכליתו פינוי התנחלויות ויציאה מהשטחים. הוא לא הציע פתרון מושלם, אבל הוא הציע דיון ורעיונות שעבור הרבה מאוד אנשים לא היו קיימים קודם.

כשמאלני שמאוד רוצה שנצא מהשטחים, זו בהחלט מגמה חיובית בעייני. אחד הדברים שאני לא אוהב בשמאל הלאומי זה הזלזול בכל מי שהוא לא בדיוק כמוהם, משמאל או מימין. אני מאוד משתדל שלא לזלזל גם ביריבים הפוליטים הכי קשים שלי (עם כוכבית קטנה ליד שמו של חה"כ מיכאל בן־ארי, הוא בהחלט מקשה על המשימה הזו). אז לא, הם לא השמאל שלי, אבל בפרמטרים של כן-שטחים/לא-שטחים, הם מה שיש. קדימה לא הרשימה אותי יותר מדי עם כל הצחי הנגבי והשאול מופז שלה. מפלגת העבודה היא סוג של אורגיה מגעילה בין פואד לאהוד ברק. מרצ לא תגיע לשום מקום, ולחד"ש (שגם היא לא השמאל שלי), לצערי, אין סיכוי להיות בממשלה הבאה. מבין האופציות הקיימות היום, אני מעדיף תנועה שמעצבנת אותי, גסה ופופוליסטית, אבל שמנסה להיות כנה לגביי המסרים שלה ולשתף את הציבור בעיצובם, ומנסה לקדם פתרון שקרוב לפתרון שלי.

לצערי, לא תמיד אני מצליח לשכנע את כל מכריי באמת המוחלטת שאני מנסה למכור להם. אבל לשמחתי, לא כל מי שאני מכיר חושב בדיוק כמוני. הייתי חי בעולם מאוד משעמם אם כל משפחתי וחבריי היו חושבים בדיוק כמוני. לשמחתי, נדמה לי שיש תנועה שתייצג את עמדותיהם של אלו שלא חושבים בדיוק כמוני בצורה יותר טובה ממה שקיים כיום בדמות המפלגות הקיימות. הם לא כוס־התה שלי, אני לא אצביע להם, אבל אני מאוד שמח שהם קיימים. השמאל הישראלי, בעיקר זה שרחב יותר מהמעגל הצר של הסמולנים כמוני, זקוק לחידוד הרעיוני שהשמאל הלאומי מציע לו.

פורסם בקטגוריה בחירות, פוליטיקה, שמאל ישראלי | 9 תגובות

זה הזמן להפסיק לעודד, ולהתחיל להיות חבר אמיתי*

לפני כשעתיים פורסם פוסט אורח שלי בבלוג התנועה הרפורמית בצפון־אמריקה, בה שימשתי כשליח במסגרות שונות במשך כמה שנים.

אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן.

תגובות בעברית יתקבלו בשמחה פה, או באנגלית תחת הפוסט המקורי. אם איני טועה, הם מאשרים כל תגובה לפני פרסומה, אז קחו זאת בחשבון אם אתם מתכננים להשתמש בגסויות או לטעון שעובדיה יוסף הוא המשיח או משהו כזה.

* – באנגלית זה נשמע יותר טוב.

פורסם בקטגוריה "הסברה", אחינו שבתפוצות, אמריקה, ביבי, בלוגים, הגורל היהודי, יהדות, ירושלים, פוליטיקה, פלסטין, ציונות | 6 תגובות