עוד דעה על המלחמה, על אולמרט ועל כל זה.

אולמרט הוא נוראי והוא צריך להתפטר. אוי ווי אם ביבי יהיה ראש ממשלה. חתיכת דילמה.

לפני כמה שנים אמרתי שעדיף ביבי על שרון (זה כשהוא עוד היה חי, ובכלל, לפני ההתנתקות, ועוד מותר היה להגיד עליו דברים רעים). היה לי אפילו הסבר פשוט: ההבדל היחידי ביניהם זה ששרון משקר יותר טוב. הם הרי חושבים אותו דבר ויעשו בדיוק את אותו הדבר, רק שכשביבי משקר, ישר רואים את זה. האמנתי אז, שהציבור ישר יראה את ביבי על שקריו ומדיניותו ההרסנית, וכך תפרוץ לה המהפכה שתוביל אותנו אל השלום ואל אחרית הימים. על שרון חשבתי, וצדקתי, שהוא יצליח למשוך את העם במשך שנים בלי שהמוני בית ישראל יראו כמה הוא באמת הורס אותנו. טוב, אבל היום לא באתי לכתוב על שרון.

אולמרט… הרי בסופו של דבר, מדובר בפוליטקאי באמת באמת שולי שפשוט ידע להידבק לפולטיקאי גדול (את זה כן אפשר לתת לשרון, הוא היה פוליטקאי גדול, על כל המחמאות שלא מתבקשות מכך). אולמרט ידע איפה ומתי להיות לצידו של שרון. לאיש מעולם לא היה מסר ראוי, חזון ראוי או אפילו שטיק מוצלח כלשהו. סתם. באמת סתם פוליטקאי שולי ובינוני. גם כראש עיריית בירתנו המאוחדת לנצח (ראו ערך הבלוג שעוד יבוא ליום ירושלים. שוויה מן עבדאללה… ) הוא היה ממש לא משהו. ואז שרון הפך לצמח ואזרחי המדינה החבולה הצביעו לאיש בלי החזון, בלי המסר ובלי השטיק בהמוני שישים אחוזי ההצבעה שלהם. יוסי שריד כתב לפני כמה חודשים על כמה שעצוב שהתקווה בת שנות אלפיים התגלגלה לרגליו של אולמרט. כי באמת, מי הוא?

ובכל זאת, ראש ממשלת ישראל. וככזה, הוא הוביל את מדינת ישראל, מילא המדינה, אבל גם את אזרחיה, למלחמת הברירה של הקיץ האחרון. הסיסמא שנבחרה על ידי מארגני עצרת המחאה בתל אביב מחרתיים, "כישלונרים הביתה", לא מכסה רבע ממה שהיא אמורה לכסות. מה בדיוק הכישלון? שלא ניצחנו במלחמה? שלא הרגנו מספיק אזרחים לבנונים? שלא היה ציוד בימחי"ם? שהאפודים היו אותם אפודים משל"ג? הרי זו מחאה פרווה שסופה, במקרה הטוב, להביא עלינו את ביבי, ובמקרה הרע, להשאיר את אולמרט בתפקידו.

לא מספיק אנשים שואלים את עצמם על מה ולמה בדיוק נלחמנו. הרי שתי המטרות שלנו היו, כביכול, לשחרר את החטופים ולחסל את החיזבאללה. את אודי ואלדד נדמה לי שראיתי אתמול ברחוב. אה לא. הם עדיין בשבי. ולגבי חיסול החיזבאללה, עמיר פרץ צדק. נסראללה אכן לא שכח את שמו: הוא פשוט תלה אותו על שלט גדול מול מטולה… המלחמה לא רק שלא נוהלה נכון (ואת זה אני אומר לא כמישהו שמבין משהו במהלכים צבאיים, אלא אני נאלץ להסתמך בעניין הזה על כל מיני אלופים במיל' שאולי מבינים במלחמות יותר טוב ממני), אלא כל המחשבה והביסוס המוסרי לה היו שגויים. לא הייתה שום סיבה למלחמה הזו. בשנים-עשר ביולי 2006 ישראל הייתה בעמדה הכי אהודה שהיא הייתה בה ברחבי העולם מאז גורשה האקסדוס מחופי הארץ. ניצול מוצלח (ואמיתי!) של כל האפיקים הפוליטים והמדיניים היה לא רק מחליש את החיזבאללה, אלא סביר להניח שגם מחזיר את השבויים. כן, היינו מחזירים אסירים ביטחוניים, אבל את זה נעשה בכל מקרה. כן, יכול להיות שהיינו נשארים עם החיזבאללה על הגדר, אבל את זה יש לנו בכל מקרה. אז מה היה שונה? 160 ישראלים ולמעלה מאלף לבנונים עוד היו בחיים. לא היו עפים אלפי טילים על הצפון. לא היינו יורדים לשפל שאנחנו נמצאים בו עכשיו. זה מה שהיה שונה. עצם העובדה שבשניים עשר ליולי ישראל הייתה צודקת לא היה בה כדי להצדיק את המשך הטקטיקה המלחמתית המוטעת שבה נקטנו. כל עוד לא השתכנעתי שלא הייתה ברירה אלא לפתוח במלחמה, זאת הייתה מלחמת ברירה מבחינתי.

אתגר קרת כתב בזמן המלחמה שזו "סוף סוף מלחמה אמיתית, כמו פעם". כל כך רצינו סוף סוף מלחמה עם צידוק מוסרי, ולא את ההתגוששות בשדות בילעין שהתרגלנו אליה, שלא היה איכפת לנו כמעט אם יש אלטרנטיבה ממשית לעצם הלחימה. לא רק לעצם ניהול הלחימה – אלא לעצם הרעיון של המלחמה!

ומה עכשיו? הרי אני יכול לצעוק עד מחר שעצם היציאה למלחמה הייתה טעות, ושמאה ושישים המשפחות השכולות החדשות שציינו בשבוע שעבר את יום הזיכרון שילמו את המחיר לא בשביל הגנה על המדינה, אלא את מחיר הטעות של חשיבה חסרת חזון ומסר של פוליטקאי רדוד. את הציבור זה לא ישכנע. הציבור תמך לחלוטין במלחמה, ומה שמדאיג אותו זה הימחי"ם הריקים והניהול הכושל, לא עצם הבחירה במדיניות של מלחמה במקום במדיניות של החלפת שבויים כבר אז. לא שאני חושב שצריך להתעלם מהניהול הכושל של המלחמה. הדבר היחיד שחסר לי בדיון הציבורי זה אם בכלל היה בה צורך. על זה, כאמור, עוד לא קיבלתי תשובה משכנעת שכן.

ומה עכשיו צריך לעשות? אולמרט צריך ללכת או להישאר?

אם אני אחרוג ממנהגי, ואקבל את ההנחות של הפרשנים הפוליטים והסקרים השונים, כנראה שכרגע המועמד המוביל להחליף את אולמרט במקרה של בחירות הוא ביבי. בבחירה שבין השקרו הרע (ביבי) לאיש הריקני שעומד בראשנו כרגע, אני חושב שאפילו עדיף את השקרן הרע. ביבי, על כל מה שאני לא אוהב בו, הוא לפחות איש עם חזון. חרא של חזון, כפי שאמרו החמישייה, אבל חזון. עם חרא של חזון הרבה יותר כל לי להלחם מאשר עם חוסר חזון. הרי גם אם יבוא ביבי, המנהיג המפחיד הזה, לפחות עם זה נדע להתמודד. איך בדיוק אנחנו אמורים להתמודד עם האין-מנהיג הזה?

פוסט זה פורסם בקטגוריה אולמרט, ביבי, ישראל, לבנון, מלחמה, ממשלה, פוליטיקה, פרץ, שמאל ישראלי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s