רסיסי מחשבות על יהדות, מהותה, ומהותנו

לפני בערך שנה הייתי בהרצאה של א.ב. יהושע ב JCC במנהטן. במובנים רבים זה היה צעד מאוד אמיץ של יהושע, ההרצאה הזו. שנה לפני זה הוא טען משהו שפורש, לא בצדק, כאמירה שטוענת ש"אין יהדות אמיתית מחוץ לישראל", ויהודי ניו-יורק, אולי העיר היהודית בעולם, לא קיבלו את האמירה הזאת יותר מדי בהבנה. האומץ של יהושע, הוא בעיקר, בגלל שהוא העלה לדיון נושא שלא היה ממש חלק מהדיון היהודי הציבורי עד אז. הוא אמר משהו שהרבה ישראלים חושבים, התמודד עם משהו שהרבה יהודים אמריקאים מתמודדים איתו, אבל עברו שנים מאז שבאמת עסקנו בשאלה הזו באמת וברצינות. במהלך ההרצאה התרשמתי מאוד, ולרוב גם הסכמתי עם יהושע. אני מסכים עם הקביעה שלו שהחיים בישראל, ביי דיפולט, הם יהודיים. אם נרצה או לא נרצה, הסיבה לקיום של ישראל בצורתה הנוכחית, היא כמדינה יהודית. ניהול החיים שלנו, שוב, אם נרצה או לא נרצה, הוא יהודי. הבעיה מתעוררת כשמנסים לראות אם ישראל היא אכן המקום הטוב ביותר לקיום יהודי, ואם כן, מהו האופי של אותו קיום יהודי.

אז כן, בישראל לוח השנה הוא יהודי, השפה היא שפה יהודית (בלי להכנס לויכוח אם היא השפה היהודית. עברית היא שפה יהודית), והדילמות שעומדות בבסיס הקיום הציבורי שלנו נובעות מהיותנו יהודים שמתעקשים לקיים מדינה יהודית (ודמוקרטית, נגיד…) באזור שהוא לא יהודי ולא דמוקרטי. אבל השורשים היהודים בחבל הארץ הזה, לא אומרים בהכרח שזה המקום הטוב ביותר ליהדות. היהדות, או לפחות מה שאני מחבב ביהדות, התפתחה, ועדיין מתפתחת, הרבה יותר טוב דווקא בגולה היהודית. היהדות כתרבות אוניברסליסטית, כתרבות רודפת שלום, כתרבות של שיחה, כתרבות שרואה את יחודה, אבל גם את חלקה בקרב העמים, כל אלו דברים שנעלמו, לצערי, כמעט לחלוטין, בישראל. אני לא אומר שהם לא יכולים לחזור, אבל כרגע הם לא קיימים כמעט אצלנו.

היהדות של השרירים שפיתחנו אצלנו, כי היינו חייבים כנראה בשביל לשרוד כמדינה, תהרוג אותנו, היהודים, בסופו של דבר. יהדות אמורה להיות מסורת אינטלקטואלית, לא כוחנית. היהודים האינטלקטואלים, אלו שלאורך הדורות באמת נאבקו, כמו יעקב בזמנו, עם האלוהים ועם המסורות שלהם עצמם, כבר לא נמצאים היום, ברובם, בישראל. הם נמצאים ב JTS, ב HUC, בברנדייס, במישיגן או באמורי. היהדות השטוחה שקיימת אצלנו (דרך אגב, למרות הקטילה הפומבית שלה הוא זכה, כדאי לקרוא על זה עוד קצת בספר של אברום בורג, "לנצח את היטלר") פשוט הורסת את מה שהעם היהודי יכול להיות.

הנה דוגמה פשוטה. לפני יומיים ראיתי את הסופרבול, ברובו הדי משעמם, אצל חברים לא יהודים בברוקלין. הקשבתי מהצד לשיחה של שני בחורים ובחורה על חוג "KRAV MAGA" שאחד מהם התחיל השבוע. הוא סיפר בהתלהבות איך זו שיטה שפותחה על ידי הצבא הישראלי, איך כל חייל ישראלי עובר את ההכשרה המצויינת הזאת, ואיך שזו שיטה רצינית להכנעת האוייב שלך תוך ארבעה שיעורים. התביישתי באותו רגע, כחייל ישראלי בעברי, להצטרף לשיחה הזאת. שיגעון ה"KRAV MAGA" הנוראי הזה שפוקד קמפוסים וערים בארצות הברית ומחדיר גאווה יהודית כוחנית בצבא היהודי, ולא חשוב אפילו שזה לא נכון – זו תדמית כוחנו הפיסי היהודי, פשוט גרם לי לחשוב אם באמת בשביל זה שווה הלאומיות היהודית הזו, היא הציונות. דוגמה נוספת הייתה בכנס מנהיגים ציונים צעירים שבו השתתפתי לפני שבועיים במיאמי. הסטודנטים הצעירים נשאלו מה גורם להם לגאווה בישראל, וסטודנט צעיר אחד ענה "שכולם, אבל כולם, הולכים לצבא בגיל שמונה-עשרה". מנחה הסדנה, שגריר של רצון טוב מהארץ, שאל אותו "זה שכולם הולכים לצבא זה דבר שגורם לך גאווה??". זו שאלה מצויינת שאנחנו פשוט לא מקדישים לה מספיק מחשבה. הצבא הוא אולי כורח, אבל בהחלט לא משהו שאנחנו צריכים להתגאות בו. גם אם הצבא היה עושה משהו באמת טוב היום, והוא לא, אבל נגיד, בשביל הספורט, מעשה יהודי אמיתי (היינו, אינטלקטואלי, עניו, רודף שלום) היה להצניע את זה ולהמשיך לקדם את היום שבו לא נצטרך צבא. באמת, ולא רק כסיסמה. אם ההצלחה הגדולה של היהדות-הישראלית היום בעולם היא הכוח היהודי, אני באמת לא בטוח שזה שווה את זה.

לעומת זאת, בסוף השבוע נפגשתי במסיבת יום הולדת עם מכר ותיק שלומד כעת יהדות ומקרא בסמינר התיאלוגי של התנועה הקונסרבטיבית שליד אוניברסיטת קולומביה (JTS). אני בהחלט מאמין שהלימודים שלו הם יותר יהודיים, ויותר חשובים להמשך היהדות (כתרבות, לא כדמוגרפיה) מללכת על אוטומט לצבא היהודי בגיל 18. למה זה? בגלל שהגולה, הלא כוחנית, החושבת, הנאבקת עם עצמה, המתבוללת עם התרבות המקומית, הכרחית להישרדות היהודית. היהדות שאנחנו מכירים לא התפתחה במקום שבו הייתה לאומיות יהודית, אלא במקום שבו היהדות הייתה מיעוט, לעיתים נרדף, אך שואף לחוכמה, לידע, ולמציאת דרכים להתערבב עם השאר. דוגמאות ללאומיות יהודית מתבדלת אפשר לראות במרד של הימנים הפנאטים מחנוכה או בהתבצרות של נוער הגבעות במצדה. זו לא יהדות שאני יכול, או רוצה היום, להתחבר אליה או להתגאות בה. הרבה יותר מעניין אותי וחשוב לי ההיאבקות עם מה זה אומר להיות יהודי, עם המסורת היהודית, ועם מקומם של היהודים, אם יש כזה, בעולם. מה מטרת שימור העם היהודי כעם נפרד, אם אין לו מקום בעולם? בשביל להקים עוד קולוניה מערבית כוחנית בלב אזור לא מערבי, אין הרי צורך ביהדות, לא?

אם ישראל רוצה להיות באמת מקום יהודי (שוב, תרבותית, לא דמוגרפית), ודמוקרטי (דמוקרטיה במובן הטוב – ההומניסטי, הליברלי, השוויוני), אנחנו חייבים להתנער מהכוחנות שלנו. אנחנו חייבים להיות חברה של יותר סימני שאלה, ופחות דטרמניזם. אנחנו חייבים להפסיק לשווק את הכוח שלנו (אתם ידעתם שאנחנו מקום רביעי בעולם ביצוא נשק? בשביל זה הקמנו מדינה? בשביל זה הקמנו צבא "הגנה"? זה יהודי?), ויותר את היכולות שלנו, אם עוד יש לנו כאלה, בלעשות את העולם מקום טוב יותר. זה מה שהמסורת היהודית, זו של "אלפיים שנות גלות" הדגישה לאחר שגלתה מארצה בגלל לאומיות היתר שלה והדטרמיניזם שלה.

היהדות, לכן, כצורת מחשבה וכמסורת, מתקיימת יותר טוב היום בגולה. להיות יהודי זה לא להניח תפילין וזה לא להתגייס לצבא. חלק חשוב מלהיות יהודי, בעיני, זה להתמודד עם המשמעות של היותך יהודי/ה. זה לא משנה אם אתה יהודי חילוני, אורתודוקסי, מתקדם או ריקונסטרקשיוניסטי. אם אתה מגדיר את עצמך כיהודי, אתה צריך להתמודד עם זה. ישראל היום לא מתמודדת עם זה, אלא כופה תשובות מסויימות. דווקא ההתמודדות האין סופית עם השאלה היהודית שקיימת בארה"ב, ובעיקר בניו יורק, היא הרבה יותר יהודית מהקיום הסתמי והיהודי-כוחני שלנו, הרבה פעמים, בארץ.

אם המדינה היהודית רוצה להצדיק את קיומה ככזו, היא חייבת להתמודד עם השאלות האלו. למה לנו להיות יהודים? מה מהות היהדות שלנו? האם בשביל היהדות הזו יש צורך במדינה? אם כן, מה צריך להיות האופי של המדינה הזו? אם לא נתמודד (וסליחה על השימוש החוזר בשורש הזה, לא מצאתי מילה יותר מתאימה), אנחנו לא יהודים, אלא סתם. אם אנחנו גם סתם וגם לא דמוקרטים, יכול להיות שאין לנו טעם להיות פה, כלומר, בארץ.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אחינו שבתפוצות, הגורל היהודי, יהדות, ישראל, ציונות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על רסיסי מחשבות על יהדות, מהותה, ומהותנו

  1. אלי הגיב:

    חבר יקר,

    מאמר מעולה! כל מילה בסלע!
    הרבה זמן לא נכנסתי לפה לקורא אותך… התגעגעתי….

    אגב ניסית לפרסם את זה במקום מיינסטרימי? לדעתי שווה…

    אלי

  2. 🙂
    תודה. אני שמח שחזרת!
    הבלוג הזה הוא די והותר חשיפה בשבילי בשלב זה….

  3. גם אני הקטן הסכמתי עם הפוסט הזה. התרומה של ישראל לתרבות היהודית האמיתית, וליתר דיוק: זו הרצוייה והאידיאלית, היא בכך שהיא שוברת את המיתוס כאילו היהודים באמת טובים יותר. הנה, השגנו מדינה יהודית ותראו איזה בזיון מוסרי או איזו בינוניות תרבותית ואיזו פרוביניציאליות צמחה פה. ובכן, אפילו מיטב שאיפותיה של היהדות לדורותיה הוכחו כיפות ונאצלות כאשר הן על הנייר כשאיפה, ולא כאשר הן מתגשמות בצורת מדינה וחברת-רוב.
    נראה לי שכך היה גם בעת העתיקה. היהדות היפה יותר צמחה דוקא כשהמציאות כפתה עליה להיפטר מכח ומהגמוניה, ואז בעל כרחנו פיתחנו צדדים הרבה יותר נאצלים ברוח האדם ובתרבותנו שלנו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s