טוב שבאת

על השינוי
אובמה נבחר ברוב גדול, ולא, זה לא היה צפוי. נשארנו ערים כל הלילה (טוב, זוגתי קצת נרדמה, אני נשארתי ער כל הלילה) ובנינו פאזל תלת-מימדי של הבית הלבן. בנאום של מקיין התרגשתי והצטערתי (שוב) שלא הוא ניצח אצל הרפובליקאים לפני שמונה שנים, וכשהגיעו התוצאות מפלורידה פצחתי בריקודים בסלוננו הקטן.
העולם עכשיו הוא מקום טוב יותר והמחשבה שאני עתיד לבלות עוד מספר לא מבוטל של שנים תחת חסות אמריקאית הרבה יותר נוחה לי עכשיו משהייתה לי כשג'ורג' דבליו בוש היה המנהיג. אני ממש לא אתגעגע.

מקום, זהות
בשבוע הבא אני אתחיל את לימודי התואר השני בסוציולוגיה, פוליטיקה וממשל בבן-גוריון. בינתיים יצא לי קצת לבלות באוניברסיטה וזו תחושה ממש מוזרה. למרות שעברו שנתיים מאז שסיימתי את חובות השמיעה שלי שם, אני רגיל להר הצופים. אני יודע איפה קונים קפה, אני יודע איפה השירותים שהכי מהר להגיע אליהם ואיפה אלו שסביר להניח שיהיו הכי נקיים, אני יודע איפה הנוף הכי שווה, ואני יודע איפה הכי כדאי לשבת בספרייה (יש מקום בקומה האחרונה, עם שילוב מושלם של שקט מוחלט ונוף מדהים, נסו ולא תתחרטו). פה אני לא מכיר ולא יודע. חסרה לי האורינות הבן-גוריונית, איף יו וויל. נכנסתי לקומה של מדעי החברה בספרייה, עשיתי סיבוב ולא הבנתי למה הכל כל כך קטן. זה אני, או שגודלה הוא בערך רבע אם לא פחות מזו של הר-הצופים? ביקשתי קפה בקפיטריה (מה שפה אשכרה נקרא "מנזה"), ונתנו לי כוס להכין לעצמי נס לבד. באתי לשומר בכניסה ורק הראיתי לו תעודת סטודנט וזהו. שום גלאי מתכות ושום חיטוט בכיסים הפנימיים של התיק שלי. מוזר.
אני מאוד שמח שבאתי למקום חדש ללמוד בו ואני בטוח שאני אקבל מזה הרבה מאוד. זה טוב לשמוע מרצים אחרים, ללמוד עם אנשים שונים, לשמוע גישות חדשות. אבל לתחושת השייכות שהייתה לי בתום תקופתי באוניברסיטה העברית, אני מתגעגע.

ציפר, אתה חסר
אמש נסענו לעצרת בכיכר רבין. הנאומים השנה שברו את השיא של עצמם משנים קודמות ברמת הבנאליות של הטיפשות שלהם, ואפילו לא היה את אביב גפן כדי שישיר "נקבור את הרובים ולא את הילדים, בואו ננסה" כדי שנוכל להריע לו בינינו לבין עצמנו. למרות שחיפשתי בקושי מצאתי שם גם מישהו יותר רדיקלי מיריב אופנהיימר (מזכ"ל שלום עכשיו, למי שהתמזל מזלו ולא מכיר). את מקומם הקבוע מלפני כמה שנים של הסרבנים, תפס שלט גדול נגד השתמטות, ואני צבטתי את עצמי כדי להיות בטוח שאני לא הוזה כשאהוד ברק החצוף העז לדבר על גלעד שליט שעדיין נמק בשבי "ואתה, יצחק, לא זכית להכיר אותו".
אנחנו עמדנו שם עם שלטים הום-מייד ודי מכוערים (לא היה לנו מרקר, מצטערים) שכוונו יותר, לדעתי – שחר, אתה רשאי לחלוק –  לקהל מאשר לצופי ערוץ 2 שאליהם ברק וחולדאי דיברו. "כן (גם) אנו יכולים! לשים סוף לגזענות!", כתבנו עליהם. מהצד השני כתבנו "כן (גם) אנו יכולים! להודות שהכיבוש הוא טעות". באותו סגנון המשכנו גם עם "להשקיע בחינוך!" ו"להחזיר את התקווה!". מעבר לכמה שלא ממש הבינו וששחר נאלץ להסביר להם את כוונת המשורר, קיבלנו תגובות די אוהדות (אפילו בחור אחד שהתנדב להחליף את שחר כשהתחילה לכאוב לו היד. לואו-טק, אמרנו?).
הייאוש שלי מהפוליטיקה הישראלית כל כך גבר לאחרונה ועומד ביחס הפוך לחלוטין מול האמונה בכוחה האדיר של הדמוקרטיה כפי שחזיתי בו בשנה האחרונה בארה"ב. ארה"ב הייתה על פי תהום והצליחה להציל (כן, כן, או לפחות מה שנראה כ"להציל") את עצמה בשבוע שעבר. ואצלנו? ברק משריין מקום לפואד, לבני משריינת את מופז, והעם – הוא בכלל מצביע לביבי ולליברמן.
מה שאני למדתי מהניצחון של אובמה, זה שתמיד, אבל תמיד, יכול עוד להיות יותר טוב. אז למצוא קשר ישיר בין מה שקרה שם למה שיכול לקרות פה אני לא מתיימר, אבל ברמה קטנה יותר, כן, אולי כן יכול עוד להיות יותר טוב. אם מספיק אנשים טובים (שלצערי לרובם או נמאס מלקוות לטוב או שהם אפאטים לחלוטין לכל העניין) יעשו משהו, אפילו אנחנו נוכל לשפר את מצבנו, ולו במעט, גם בבחירות האלה.
ועוד משהו קטן על העצרת: בדרך חזרה הביתה שאלה אותי אחותי אם בהתחשב בזה שלא ממש התרשמתי או נהניתי מהעצרת השנה אני מתכוון ללכת גם בשנה הבאה. בלי לחשוב הרבה עניתי לה שכן. אני לא בא לשם בשביל הנאומים ולא בשביל ההופעות (את רוב הזמרים, אגב, לא זיהיתי בכלל). אני בא לשם בשביל האמירה שאני חושב שיכולה, ושלפעמים גם יש, בעצרת הזו. את האמירה הזו, אני מניח שעדיין יהיה לי חשוב גם להגיד בשנה הבאה וגם מול החשש שאני שוב אאלץ לשמוע את פרס אומר כלום ואת ברק משקר לי בעיניים.

יהיה רע ויהיה דב
בירושלים בכל מקרה הולך להיות ראש עיר גרוע. איך שלא תסובבו את זה, בקרב בין ברקת לפרוש, אני לא יודע מי הנבלה ומי הטריפה. לו הייתי עדיין ירושלמי, ברור לי שלמועצה הייתי מצביע למרצ. לו הייתי חייב לבחור גם ראש עיר, אני די נוטה לפתק לבן. לא לזה ולא לזה אני מסוגל להצביע ולישון בשקט בלילה. גם ככה יש לי כאבי גב מטורפים בזמן האחרון.
מזל שבתל אביב יש מצב (יש באמת?) שדב חנין יקח.

קניתי אופניים
זהו. אני לא רק תומך מהצד, אני עכשיו משתתף אקטיבי במהפך התחבורתי שאנחנו צריכים לעבור. חוץ מזה, זה גם ספורט, זה חוסך כסף וזה נוח וכל אלו, רק חבל שאני אשכרה אזדקק למקלחת לפני כל שיעור שאני אגיע אליו אחרי 5 דקות על הכלי הזה.

רגע, מה קורה פה בכלל?
כן כן, לא כתבתי פה המון המון זמן. לא דיגדג לי, אתם יודעים. מדי פעם בחודשים האחרונים דווקא כמעט כתבתי משהו, ואפילו יצאו לי מזה כמה טיוטות (שׁודאי יפורסמו יום אחד בתור "יומני המרתף" או משהו כזה, לא?), אבל כנראה שלא ממש רציתי לכתוב עד הסוף ובודאי שלא לפרסם. לפני כמה חודשים אפילו התחלתי איזה בלוגון צילום קטן, אבל כפי שתבחינו גם אליו לא יצא לי להעלות תמונות לאחרונה (אם כי זה גם כן משהו שדי רציתי בשבועות האחרונים).
מה שאתם קוראים עכשיו הוא לא "שובו של הבלוג" בצורה גרנדיוזית כזו או אחרת. זה לא טקסט שעבדתי עליו וליטשתי אותו. סתם הגיגים כמו שהיו פה בדרך כלל. אודה על האמת, רוב מה שכתבתי פה בחודשים שהבלוג היה באמת פעיל לא היה בהכרח הברקת המאה, אבל מדי פעם יצאו לי טקסטים שאני בהחלט גאה בהם וחושב שהם מצליחים לנסח, ולו לעצמי, איזו משנה סדורה של אמונה כלשהי, ומזה אני די נהנה.
צפויים עוד? ייתכן. תקופת בחירות, מקום מגורים חדש, אובמה יבד"א, אין לדעת מה יילד יום.
אני לא יודע ממש יודע אם מישהו עוד באמת מקבל עידכונים באימייל או בר.ס.ס. מהבלוג. אם כן, אני אשמח לשמוע מכם. דיון, חברים, הוא חלק מהותי מהוויתו של בלוג, גם אם אני לא ממש בלוגר.
מה שכן, אם אני אראה שאני מצליח להתמיד ולכתוב פה עוד בזמן הקרוב, אז המקום בהחלט זקוק לכמה שיפוצים ורענונים. מה לעשות, אני כבר לא גר בפינת יורק ושמונים ושמונה (ראו למעלה) ואת רשימת הקריאה המומלצת שמצד שמאל גם כן כדאי שאעדכן.
תודה שבאתם ובקרוב אצלכם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אובמה, אקדמיה, בוש, ברק, הבלוג, הסביבה, ירושלים, פוליטיקה, קמפיין 08', שמאל ישראלי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על טוב שבאת

  1. נתי הגיב:

    ברוך השב, וסחטיין על האופטימיות. אני מאוד חושש שירצחו את אובמה בדרך, הלוואי שאתבדה.

    אני לא הולך לעצרות בכיכר כבר שנים ואף פעם לא שאלתי את עצמי למה באמת, אבל זה נוגע כנראה למה שכתבת. התחושה היא שאף אחד לא באמת הסיק מסקנה אופרטיבית מהרצח (סוג של תוכנית פעולה), אז בינתיים "דופקים כרטיס" פעם בשנה בכינוס שרמת ההשראה שהוא מעורר עשויה להרדים גם בנאדם על ספידים.

  2. דברים הגיב:

    תודה רבה!
    שמע, אני בהחלט שותף לחשש הזה. אני מקווה ששירות הביטחון האמריקאי יוכיח שהוא אכן יודע לעשות יותר מלהציק בצורה לא הגיונית בשדות תעופה.

    בעניין דפיקת הכרטיס: גם בזה אולי יש משהו. השלמתי עם זה שהקטגוריה שאני אכנס אליה בארץ היא "שמאלני מזדקן וממורמר", ושם אני יכול לראות עוד שמאלנים מזדקנים וממורמרים. קהילתיות זה חשוב, אתה יודע. ואגב, לפני מספר שנים, בראשית האינתיפאדה, דווקא מצאתי את העצרת הזו ככן מעוררת השראה. שלשום, כאמור, היא לא הייתה כזו.

  3. סלע הגיב:

    איי איי איי. באמת כמה טוב שאובאמה נבחר – וכן, זה באמת אירוע מרגש ברמת היסטוריה עולמית; ניצחון לדמוקרטיה על הגזענות (יש שיגידו לראשונה, תלוי איך מסתכלים על זה). חבל שזה (רק) באמריקה ולא אצלנו, אבל (הרבה) יותר טוב מכלום. ימים יגידו אם האופטימיות מוצדקת.

    הסכמתי עם כל מילה (טוב, על החלק של אונ' בן-גוריון אני שם פתק לבן, מודה): גם לגבי אובאמה, גם לגבי ירושלים (אין איך להגיב חוץ מלתפוס את הראש, אה?) וגם לגבי כיכר רבין. נותר רק להסתכל בהלם, ולחכות בעצב לשמאלני הבא שיירצח. אגב, לפני כמה ימים אוהדי בית"ר י-ם (כמעט) רצחו (עם סכיני קצבים, כן?) כמה אוהדי הפועל ת"א כ"נקמה" על משחק קודם מאותו השבוע; לא נראה שזה מרגש מישהו. העיקר שנואמים על 'עשבים שוטים'.
    (http://www.sport5.co.il/HTML/Articles/Article.64.49446.html)

    אני עוד לא מזדקן כמוך (תן לי כמה שנים ואולי אשיג אותך), אבל אני גם לא בטוח שאני אופטימי כמוך. פעם גם אני חשבתי שכמה אנשים טובים פה עוד יכולים לעשות שינוי, להתגבר על המתנחלים והגזענים ואפילו על צוררירנו. לצערי, היום, בין ברקת לפרוש לבית"ר לביבי, אני כבר פחות חושש מ"הערבים", ויותר חושש מאיתנו.

    יאללה אובאמה, יאללה.

  4. עופר מורג הגיב:

    כמה הערות:
    א. ברוך השב, באמת התגעגענו

    ב.לי דווקא ציפר – כציפר עצמו – לא היה חסר לי…

    ג. עם כל הכבוד לסלידה העמוקה שאני חס לברקת, אני לא חושב שיש כאן דילמה:
    גם כי פרוש, אין שום אינדיקציה לגביו שהוא יותר שמאלי בדעותיו, וגם – חשוב יותר – בכל זאת מדובר באדם שמביא איתו חשיבה יותר מודרנית לגבי פיתוח עיר… וזה – ואני מזכיר למי ששכח שאלו לא בחירות לכנסת – הוא באמת מה שחשוב לירושלים, שכל-כך כל-כך זקוק לקרש הצלה, גם אם הוא לא מעט רעוע. ומעבר להכל – כשנגיע לא עלינו להכרח לבחור בין היטלר למוסוליני, אז, אולי רק אז, תהיה לנו את הפריבלגיה להצביע פתק לבן. כל עוד לא זה המצב, וכל עוד הצבעת הפתק הלבן לא נעשית תחת התארגנות מסודרת וממונפת – אני רואה בהצבעה בפתק לבן התפנקות גרידא במגדל השן

  5. דברים הגיב:

    אתה יודע מה, יכול להיות שיש בזה משהו התפנקותי ולכן פסול.
    יחד עם זאת, בבחירה בין ירושלים חרדית (הבטחה של פרוש) לעוד התנחלוויות (שכונות חדשות במזרח העיר – הבטחה של ברקת), אני מעדיף את החרדית.
    ויכול להיות שזה אומר שהייתי דווקא צריך לתמוך בפרוש.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s