כמה רשמים מההפגנה נגד המלחמה בתל אביב

פרולוג
בדרך להפגנה הלכתי, במקרה, ליד אבא ערס, אשתו וילדיו. אחד הילדים מנופף לו בדגל ישראל והאבא מוודא שהילד הצעיר יודע לשיר את התקווה. באחד מאיי התנועה ניגש האבא לזוג מג"בניקים שאיבטחו את האירועים, ושאל אותו בבדיחות הדעת / לך תדע אם זו אכן בדיחות הדעת, אם יש לו משהו לתת לו כדי "לזרוק עליהם". המג"בניק ענה שלא, והאבא שאל "לא רימון, משהו באפוד, כלום?".
אם גם היום היה קורה משהו דומה למה שקרה לפני 26 שנים בירושלים, לא הייתי מתפלא.
הליכודיקים/ש"סניקים/סתם ערסים שקיפצו לאורך כל ההפגנה ומדי פעם ניסו להתחיל מכות, הם-הם אלו שבאמת מהווים סכנה לישראל. אבל בתקשורת, דגלי פלסטין. אמא'לה.

פרק א' – מרצ
מרצ לא צעדה באופן רשמי או לא רשמי בהפגנה. כמה פעילי מרצ, חברי הנהלת מרצ ומוסי רז כן צעדו בה. פעיל אחד נשא חולצת מרצ כשלט על מוט גדול, יחד עם שלט עליו נכתב "ג'ומס, אתה חסר".  לכמה אנשים היו סטיקרים של "התנועה החדשה-מרצ". ראש תא מרצ בבן-גוריון היה היחידי שצעד עם חולצת מרצ.
למה מרצ, שלפני כמה ימים יצאה בקמפיין גדול "בעד הפסקת אש" החליטה שההפגנה הזו אינה ראוייה, לא ברור לי. הטענות כאילו יש שם גורמים שמרצ לא אוהבים הן שטותיות בעיניי. גם בעצרת לזכרו של רבין יש אנשים שמרצ לא אוהבים, וגם בהפגנות אחד במאי יש אנשים שמרצ לא אוהבים. תבואו עם המסר שלכם, תוכלו לעזור לעצב את המסר של ההפגנה. לא תבואו, תעזרו לעצב את המסר כאילו כל עם ישראל בעד המשך המלחמה, ורק קומץ מפחידים-שכאלו-עם דגלי-פלסטין הם שנגד.
גם אם לפני כמה ימים התעצבנתי, כאן ובעוד כל מיני מקומות, עם העלמותה של מרצ מהזירה, זה שהמפלגה לא הגיעה היום, מעצבן אותי אפילו עוד יותר. אף אחד לא אמר שאתם צריכים להסכים עם חד"שׁ או בל"ד. יש לכם מסר שקורא להפסיק את הלחימה, שמתנגד לפלישה קרקעית? יש הפגנה שקוראת בדיוק לזה, ואתם לא הייתם שם. עוד אכזבה לרשימת האכזבות שלי, ועוד סיבה שבגללה אני מצביע למרצ (כן, עדיין) עם פחות ופחות חשק.

פרק ב' – דגלי פלסטין
לא הפריעו לי, מצטער. אם פלסטיני רוצה להניף את דגל פלסטין, אהלן וסהאלן. זה שאיכשהו הדגל הזה, כביכול, אמור להפחיד אותי כיהודי, גם כן לא מקובל עליי. כיהודי-ישראלי שמתנגד למלחמה, ממש לא מפריע לי לצעוד ביחד עם פלסטיני-ישראלי שמתנגד למלחמה, איש איש תחת דגלו. אני לא צריך להניף את הדגל שלו, והוא לא צריך להניף את שלי.
אבל לא רק זה, הסיסמאות שכביכול היו אמורות להיות נוראית, לא היו כאלה נוראית. "די להרג, די לפחד – מוכרחים לחיות ביחד!", "בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות!", "בעזה ובאשקלון, הממשלה יצרה אסון!", "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים!", הן אולי לא שיא הקופריטריות, אבל הן לא נוראיות. הדבר הכי "נורא" ששמעתי שם זה "ברק, ברק, שר הבטחון, כמה ילדים רצחת עד היום?", וגם היא נשמעה לדעתי הרבה פחות מהאחרות. היא נשמעה, אגב, בוורסייה אחרת, גם בהפגנות של שלום עכשיו שהשתתפתי בהן לפני כמה שנים, וגם בהפגנות נגד לינדון ג'ונסון בזמן מלחמת ויאטנם.
האם זו כוס התה שלי? לא.
האם זה לגיטימי בעיניי? בהחלט.

פרק ג' – הרוב הדומם
עם מי אני צעדתי? עם הרוב הדומם. רוב משתתפי ההפגנה היו ישראלים "רגילים", נורמטיבים, כמוכם וכמו ההורים שלכם. הם לא היו חמומי מוח והם לא היו קומוניסטים או אנרכיסטים. כן, שוב, היו שם גם כאלה, ואותם יראו לכם בתמונות בתקשרות (אם יראו, כי בכל  זאת, מלחמה, שששש….), אבל הרוב היו ישראלים שנמאס להם מהמלחמה הזו. שלשום, אתמול, היום או חצי שעה לפני – זה לא משנה. הם הבינו שזה רע להם כישראלים שהמלחמה הזו מתנהלת, ושחייבים לעשות הכל כדי לעצור אותה.
בשבוע הבא, אם המלחמה תמשך, אני מקווה שיהיו עוד ישראלים כאלו.

פרק ד' – השלט ושיעור בגיאוגרפיה של ישראל
בשלב מסויים הכנתי לי שלט: "תושבי הנגב נגד המלחמה!". (לפני שבועיים וקצת העברתי את כתובתי לבאר-שבע כדי שאוכל להצביע שם, אז מותר לי, אפילו באופן רשמי). השלט, די מהר, הצליח לעורר, כמקווה, תגובות. כל מיני סבתות חביבות "בצד שלנו" אמרו לי שזה נורא חשוב שאני נושא את השלט הזה, ושכל הכבוד לי שבאתי ושאני אומר את זה. אחרים, שגם הם הגיעו מהנגב, מאוד שמחו לראות את השלט. הליכודיקים/ש"סניקים/סתם ערסים שקיפצו לאורך כל ההפגנה, קצת פחות הבינו את השלט. כמה מהם, קודם כל, וידאו שאני אכן מהנגב (מה שדי הזכיר לי את השאלה האהובה עליי מההפגנות של לפני כמה שנים בחיפה: "תגיד, צבא עשית בכלל שאתה מדבר?"). אחד, אחרי שוידא את כתובתי הכמעט מדוייקת וכמה הייתי רחוק מנפילות של גראדים (מדהים כמה אפשר לפתח שיחה תוך כדי צעדה, אה?), שאל אותי אם אני לא מתבייש ששכנים שלי חוטפים טילים ואני פה. אמרתי לו שגם אני חטפתי טילים ושבגלל זה אני פה, כדי ששכנים שלי יפסיקו לחטוף טילים. על זה הוא כבר לא הגיב. את השיא סיפק ההוא שהשיחה איתו התנהלה בערך ככה: "תגיד, תגיד, אתה מהנגב, אתה?" "כן". "מאיפה אתה? "מבאר שבע". "פחחחח, באר שבע? באר שבע זה נגב???".

פרק ה' – דב חנין הוא בחור על הכיפאק
מסתבר שבסוף גם היו נאומים. אני מניח שרוב הצועדים בכלל לא שמעו אותם ולא היו מודעים לקיומם. את הנאום של דב חנין לא שמעתי, אבל ניגשתי אליו בסוף ההפגנה. אמרתי לו שכתומך מרצ, כפעיל במרצ וכמצביע מרצ, אני מתבייש בהתנהגות של מרצ בשבוע האחרון, ושימשיך לעקוץ אותם ולקרוא להם להצטרף. חנין לחץ לי את היד והזמין אותי להצטרף אליהם. מעולם לא הייתי קרוב יותר לכך מאשר בשבוע האחרון, אבל יש לי מספיק סיבות טובות, ואני חושב שגם ראויות, למה לא לעשות את זה. את השיחה עם דב חנין על למה אני לא מצביע למפלגתו, הפעם, כנראה נצטרך לדחות לפעם אחרת.

אפילוג א'
ההפגנה לא הצליחה. נכנסו קרקעית לרצועה. העלמותה של מרצ בלטה עם החדשות האלו שהגיעו בסוף ההפגנה עוד יותר אפילו. אם המלחמה נמשכת, בשבוע הבא אני מניח שתהיה עוד הפגנה. אני מניח שאז מרצ כבר יצטרפו. לי, לפחות, יהיה קשה לבלוע את הצביעות הזו, אבל מרחבה, מי שבא, ברוך הבא.

אפילוג ב'
בגאווה אני אומר שהשתתפתי היום בהפגנה, אבל באמת כאב לי שלא הייתי שם עם אף אחד שבא איתי להפגנה הזו. לחלק מהחברים שלי היו סיבות טובות למה לא לבוא, חלק לא סגורים עדיין על התנגדותם במאה אחוז למלחמה, אלא רק בתשעים ותשע אחוז, חלק פחדו מהמסרים של ההפגנה, חלק נצורים בבאר-שבע, חלק לא אוהבים הפגנות וחלק לא מעניין אותם. אני בהחלט מבין ומכבד את כל הסיבות האלה, אבל עדיין אומר שהיה לי קשה לצעוד לבד, פחות או יותר. בימים הקרובים אני מניח שאולי יתחילו כל מיני גיוסי צו שמונה. כל מיני אנשים יצטרכו ללכת להלחם בשביל המנדטים של אהוד ברק ו/או בשביל הרעיון האווילי שלפיו נוכל להביא שקט לדרום על ידי כיבוש מחדש של (חלקים מ-, זה ממש לא משנה) רצועת עזה. אני הפגנתי, גם, בשביל אלו שיגויסו, או גויסו כבר. אני הפגנתי גם בשביל אלו שעוד לא מבינים למה זה חשוב. ולא פחות, חשוב, אני הפגנתי גם בשביל אלו, שבתקווה, יבואו להפגנה הבאה. אם לא מספיק ישראלים טובים יתעוררו וישמיעו קול מחאה רציני, אמיתי, נגד המלחמה הזו, לכו תדעו מתי היא תיגמר.

פוסט זה פורסם בקטגוריה בחירות, הימין, הפגנות, מלחמה, מרצ, עזה, פוליטיקה, קסאמים, שמאל ישראלי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על כמה רשמים מההפגנה נגד המלחמה בתל אביב

  1. ירדן הגיב:

    גם אותי זה עיצבן ההקצנה שעשו להפגנה. כמעט אמרו שהפגנו נגד ישראל ובעד החמאס.

  2. אגם השועל הגיב:

    First they came

    אני חושב שזה זמן מצוין לצטט את מרטיו נימלר בזמנים קשים אלה בשירו First They Came.

    "לא הרמתי את קולי
    בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
    אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
    ואז הם לקחו את היהודים,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
    ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
    ואז הם לקחו את הקתולים,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
    ואז הם לקחו אותי,
    אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."

  3. poly הגיב:

    ואם מצטטים אותו אז צריך לציין שאדם שמדבר רק כי הוא פוחד שלא תהיה לו תמיכה הוא אדם מחליא, וזה מה שאני מבין מהקטע המפורסם הזה.

  4. שרון כהן הגיב:

    זה קצת מוזר לכתוב תגובה בדיעבד, אבל אני אנסה…
    אני הייתי במחלמת לבנון השנייה וגם נפצעתי בה, אני יכול להגיד לך
    שהתחושה שלוותה אותי לאורך הדרך בתוך כל הג'בלאות שם הייתה,
    "למה אני עושה את זה, בשביל איזו מטרה?" זה מרגיש פשוט לא נכון.

    כנראה שזאת המציאות שלנו שטורקת לנו את ה"לא נכון" בפנים…
    תודה על הפוסט.

    מוזמן לבקר
    http://www.kesef-il.org

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s