בשולי המלחמה שלא נגמרת

הלימודים לתארים מתקדמים וחלק מהקורסים של תלמידי תואר ראשון התחדשו שלשום, ואנחנו חזרנו לבאר שבע. בכל כיתה יש לנו שלט שכתוב בו מה לעשות במקרה אזעקה. בתיאוריות חברתיות בנות זמננו אנחנו אמורים להישאר בכיתה, כי אנחנו בכל מקרה לומדים במקלט. אתמול, בגישות וסוגיות מרכזיות במחקר המודרני של הפוליטיקה, הייתה אזעקה. בכיתה שבה היינו (באישור פיקוד העורף, כמובן) יש חלון ענקי לאורך כל הקיר שפונה דרומה. לא ישירות לעזה, אבל בהחלט עם קריצה לעזה. כשהייתה אזעקה התיישבנו כולנו לאורך הקיר הצפוני של הכיתה, כפי שהורה לנו השלט. אחרי ששמענו את הבום, שתינו מים ווידאנו שבנות/בני הזוג והמשפחה בסדר, חזרנו, או לפחות ניסינו לחזור, לדבר על משהו שקשור לבהוויוריזם והשפעתו על מחקר מדע המדינה בשנות העשרים. אני חושב שזה מה שדיברנו עליו. היה לי קשה להתרכז.

מזל שבדיוק היה לי אור ירוק ברמזור היום שנייה לפני שהייתה האזעקה, כי את השישים שניות שיש לנו הצלחתי לנצל טוב כדי לחצות במהירות שיא את הצומת הגדולה בבאר-שבע, לדומם מנוע ולרוץ לשירותים של בית קפה. הסתתרנו שם עם עוד כמה אנשים (שני גברים, אשה בדרך חזרה מהעבודה, אישה חרדית, בדואי ושני ילדיו, ועוד זוג). העובדים הסתתרו במטבח. שמענו שלושה בומים, די חזק, והיינו אמורים להמשיך כרגיל.

אין לי מושג איך אנשים אחרים חיים עם זה שמונה שנים. אני חי את זה רק כמה ימים ואותי זה הורס. אני לא מקשיב למוזיקה חזק מדי כדי לשמוע את האזעקה. אני באובר-מודעות לאי הנעימות שתגרם כמעט באופן ודאי כל פעם שאני הולך לשירותים או נכנס למקלחת. אני לא באמת מצליח לישון בשקט כי אני מחכה לאזעקה. "מתרגלים לזה", אומרים לי חברים שנשארו פה כל השבועיים. "מתרגלים לזה", אומרים תושבי שדרות כבר שמונה שנים (ולהם יש רבע מהזמן שלנו יש למצוא מחסה. להם אין את הפריבלגיה להחנות ולדומם את המנוע).

אני לא מסוגל "להתרגל לזה" ומסרב לקבל את הדרישה, או עצם הרעיון שצריך "להתרגל לזה".
זאת סיטואציה מטורפת שחייבת להמנע. בכל פעם שאני מסתתר מטיל אני מודע לזה שהייתה אלטרנטיבה ושהממשלה שלי הייתה יכולה לנסות לעשות יותר כדי למנוע את הטיל הזה. אני לא יותר שונא את החמאס בכל פעם שהם יורים עליי טיל, אני יותר כועס על הממשלה שמסרבת למנוע אותו ומוכנה שאני (והנשים והגברים והילדים שהסתתרו איתי בשירותים של הבית קפה) נמשיך "להתרגל לזה" בזמן שהם מנסים לגרד עוד כמה מנדטים ולנסות לצאת מהבוץ שהם הכניסו את כולנו אליו.

ורחוק רחוק בצפון, הדבר האמיתי. כי בינתיים, מה שקורה במדינה הזאת זה שאנחנו מאבדים את עצמנו. בליאו-בק, תיכון שאמור להיות מהטובים בארץ ושבו למדו כמה מחבריי הטובים ביותר, ליברמן לוקח שלושים אחוזים מהקולות. זה תיכון על-שם רב רפורמי ושמנוהל ברוח היהדות המתקדמת והאיחוד הלאומי לוקחים בו 12% מקולות התלמידים. יואב, שלמד שם, אומר שאני צריך להבין שגם ליאו-בק זה כבר לא ליאו-בק ושיש שם היום "הרבה רוסים". זה לא משנה. בית ספר, ועוד אחד שאמור להיות טוב, שיש בו ארבעים אחוזים מהתלמידים שמצביעים למפלגות עם אידאולוגיה פאשיסטית, הוא בית ספר שכשל במילוי תפקידו. זה בית ספר שלא מלמד את תלמידיו מהי דמוקרטיה, מהי סובלנות, ומהו פלורליזם. ואם בארזים נפלה שלהבת וגו', מה קורה בבתי ספר אחרים בארץ? השבוע שלח לי הודעה בפייסבוק ילד בן 17 ממודיעין שאני לא מכיר (ושכנראה ראה את חברותי באיזו קבוצה נגד המלחמה) וכתב לי שהוא וחבריו "מאחלים לי מוות". ככה שולחים היום הודעות כאלה – לא בעילום שם, לא מסתתרים, לא מפחדים – סתם מאחלים לי, לחבריי ולמשפחתי מוות, שחור על גביי פייסבוק.

ולא איכפת להם, לפאשיסטים, לפגוע במוסדות השלטון. ממש לא איכפת להם. כי איך עוד תסבירו את זה שהם פוסלים את "המפלגות הערביות" (שם יפה למפלגות שבטח חצי מהעם לא יודע מה שמן המדוייק, מה מצען, או מי חברי הכנסת שלהם, נכון?) כשברור להם שזה לא יעבור בבג"ץ? כי לי, הקטן, זה די ברור שהרווח היחידי מכל העניין הוא התעצמותו של הימין "שנלחם בערבים", והפגיעה בבג"ץ, שבאופן בלתי נמנע פה, "יילך נגד רצון העם". זה עוד קיסם למדורה של השנאה לבג"ץ. אם היה איכפת להם מהחוק – להם, לכל אלו שהצביעו בעד הפסילה המטומטמת הזו, כולל איתן כבל – הם לא היו עושים את זה. אבל חוקים לחוד ותקופת בחירות לחוד. אה, זה בעצם די דומה לכל העניין הזה של זכויות אדם לחוד ותקופת בחירות לחוד שאנחנו קוראים לו "עופרת יצוקה", לא?

מצד אחד יורים עליי טילים ומצד שני אני שומע את מצעד המדים החומים מתקרב אליי וקורא לי "בוגד" תוך כדי שהוא מקפץ במעגלים ושר "אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים".
מותר לי היום לא להיות אופטימי יותר מדי לגביי סיכויי ההישרדות שלנו פה, נכון?

פוסט זה פורסם בקטגוריה אקדמיה, באר-שבע, בחירות, הימין, המחוקקים שלנו, ישראל, מלחמה, פאשיזם, פוליטיקה, ציונות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על בשולי המלחמה שלא נגמרת

  1. יובלוג הגיב:

    למרות שאני כן בעד המבצע הצבאי בעזה, אני חותם כמעט על כל מילה שלך (מלבד כאמור, החלקים בהם אתה טוען שהיה צריך לפנות לדרך אחרת).
    ההתלהמות הפאשיסטית שמתנהלת כאן בשלושה שבועות האחרונים היא מבחילה במיוחד. ולא, זה לא חייב לקרות בזמן מלחמה. זה לא נוצר בגלל המלחמה. כמו שכתבת על ליאו בק, זה עניין הרבה יותר עמוק שנמשך כבר שנים. עכשיו זה רק התפרץ.

  2. שרון כהן הגיב:

    התשובה היא: נכון. קשה להיות אופטימי במצב של מלחמה פנימית בלתי פוסקת.
    תודה על הפוסט,
    שרון
    http://www.kesef-il.org

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s