אפשר אחרת, חייבים שיהיה אפשר אחרת

לפני יומיים נסענו ברכב מלא עד אפס מקום כל הדרך מהפריפריה נטולת הרכבת אל לב הכרך הגדול. אחרי שחנינו רחוק מדי והלכנו דרך כל מיני רחובות שכולנו לא ידענו שהם קיימים בתל-אביב, הגענו לכנס של "אפשר אחרת".

הכנס, למי שלא קיבל על זה אימייל או הזמנה בפייסבוק, היה ניסיון לבחון שיתוף פעולה כלשהו בשמאל הישראלי. הדוברים (הרבים מדי?) היו ממרצ, מחד"שׁ, מהתנועה הירוקה, מהאקדמיה, מתנועות חוץ-פרלמנטריות שונות ומגוונות, וגם סתם אנשים. הרעיון היה יפה מאוד, גם הביצוע היה לא רע אבל גם העלה לא מעט שאלות בכנס עצמו ובשיחות שקיימתי עם כמה אנשים בעקבותיו.

לי אין ספק שהשמאל צריך לעבור איזה שינוי רציני. אורי אבנרי שדיבר בסוף העיר שבעיניו את מה שצריך לקרות הוא מדמה למבט דרך קליידסקופ. החלקים הם אותם החלקים, אבל השינוי יגרום לכולם למלא תפקיד אחר, ולהראות אחרת. אהבתי את הדימוי הזה. השמאל, אני מקווה, קיבל בבחירות האחרונות את סתירת הלחי שהוא היה צריך לקבל, ואני בהחלט מקווה שנבין שמה שעשינו עד עכשיו פשוט לא עבד.

ערן בן-ימיני ב”אפשר אחרת”אם אני לא טועה, זה היה ערן בן-ימיני מתי"מ שאמר משהו בסגנון של "אנחנו לא יכולים להניח ש35% מהציבור סתם לא הלך להצביע, וש-65% מהציבור מטומטם, כי הוא לא בחר בנו". זו גם כן, אמירה ראוייה מצויינת. אני מבין מזה שהנה, עוד מישהו שרואה שהאחריות היא עלינו. אנחנו יכולים להתלונן על קדימה, על מפלגת העבודה, על הפלסטינים, על המשבר הכלכלי ועל כל מה שרק נרצה, אבל בסופו של יום, מי שלא הציג פרוגרמה ראוייה ומי שלא זכה לאמונו של הציבור, זה אנחנו, השמאל.

לכל דובר הוקצו שלוש דקות לדבר. בשלוש דקות אי אפשר להגיד המון, אבל מי שנואם טוב, הצליח, ולרוב הצליחה, לעשות בשלוש הדקות האלה לא מעט. רוב מי שדיבר אמר כמה זה מרגש המפגש הזה, וזה נכון, באמת לא כל יום כל-כך הרבה אנשים מכל-כך הרבה תנועות שכל-כך הרבה פעמים לא מסכימים ביניהם, מסכימים להפגש. אבל היו גם לא מעט שאמרו את המובן מאילו, הפארטי-פופרס שהיה לא נעים אבל הכרחי לשמוע. כי זה לא כזה קל לאחד את השמאל. במוקדם או במאוחר, יהיה מהלך כלכלי שלא כולם יסכימו עליו. או שתהיה איזו יוזמת חקיקה שלא כולם יסכימו עליה. או שתהיה מלחמה, ששוב, לא כולם יסכימו עליה. ויש גם, ואסור לזלזל בזה, לא מעט עוינות בין כל השמאלנים האלה. לציונים היה מאוד קשה לשבת עם הלא-ציונים, ולשמאלנים הליבראלים היה מאוד קשה לשבת עם סוציאליסטים או קומוניסטים. בשמאל, כמו שאני מניח שיש בכל דבר, יש איזה מדרג. כל אחד רואה את עצמו כניצב על קו מסויים של "יותר" ו"פחות". בשמאל, שבטוח שיש לו את המונופול על האמת, אנשים אוהבים להסתכל על האחרים ולתהות בינם לבין עצמם, ולרוב גם לצעוק את זה על האחרים, "איך זה שהם לא רואים את האמת  בדיוק כמוני?". ומכאן מגיעה הפלגנות, ומכאן מגיע החשש שלי.

תמר גוז’נסקי ב”אפשר אחרת”האנשים שהיו שם באולם הקטן והדחוס הזה (והיו שם באמת המון אנשים) מסכימים ביניהם על 90% מהדרישות שלהם. הם כולם רוצים כלכלה אחרת, הם כולם רוצים לצאת מיד מהשטחים, לפנות את ההתנחלויות, להקים מדינה פלסטינית, להשקיע יותר בסביבה, להפריד את הדת מהמדינה, להלחם בגזענות ובאפלייה נגד מיעוטים מכל הסוגים. אבל יש את ה10% שהם לא מסכימים עליהם. בצדק, העירה לי מישהי שאמרתי לה את זה, עשרת האחוזים שהם לא מסכימים עליהם הם המהותיים ביותר. בעשרה אחזוים האלה הם לא מסכימים אם זו צריכה להיות "מדינה יהודית" או "מדינת כל אזרחיה". הם לא מסכימים אם אפשר להיות ציוני ושמאלני או שהציונות והשמאלנות הן שתי גישות שנוגדות לחלוטין זו את זו. עשרת האחוזים האלה הם הבסיס שעליו מבוססים רבים משאר תשעים האחוזים.

אני חושש מכך שיותר מדי אנשים יתנו לקידוש של עשרת האחוזים האלה להפריע למהלך שבעיני הוא חשוב והכרחי בשביל שאר תשעים האחוזים. כי כל השמאלנים האלה יכולים להתווכח עד כלות על הציונות ועל "כל אזרחיה", אבל בינתיים כן יש פה מדינה, וכן קורים בה דברים שזקוקים לתיקון. לא שווה להם, לנו, להתאחד, ולהניח לעת-עתה למחלוקות האלה? בזמן שאנחנו נתווכח עד סוף על מהות הציונות, אנחנו מוותרים על המאבק האמיתי בהתנחלויות שעדיין נבנות, במהלכים הכלכליים של ביבי, או למען הקרקעות שמפריטים ולמען הרכבות שלא בונים. לא חבל?

אין טוב מהשמאל כדי לפגוע בעצמו. יכול להיות שבאמת איחוד לכדי רשימה לכנסת זה חלום רחוק ולא ריאלי. אבל בהחלט יש מקום ליותר חשיבה משותפת ופעולה משותפת בשמאל. אין לנו את הפריוולגיה רק להמשיך ולהתווכח. נכון, המהות, עשרת האחוזים, הם חשובים, אבל רוב הציבור לא מוכן לחשוב עליהם אפילו, ומה נעשה אנחנו? נמשיך ללכת עם הראש בקיר נגד הציבור? אני לא חושב שהשמאל, על כל גווניו החשובים והשונים, צריך למתן את דעותיו, אבל אני כן חושב שהשמאל צריך לדעת איך להגיע לקונצנזוס, כי אחרת אף אחוז משאיפותיו לא יתגשם. בשביל להשיג משהו, חייבים להתמקד במאבקים שיכולים להצליח.

פוסט זה פורסם בקטגוריה שמאל ישראלי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אפשר אחרת, חייבים שיהיה אפשר אחרת

  1. עופר הגיב:

    אהבתי את הרשימה..
    לא בטוח איך ניתן ליישם בפרקטיקה – היו איזשהן הצעות?

    ועוד משהו קטן לגבי שאלת הגדרת המדינה: בתווך, בין "מדינה יהודית" לבין "מדינת כל אזרחיה", יש "מדינת היהודים וכל אזרחיה"

  2. דותן הגיב:

    אני לא חושב שהיו הצעות תכלס. היו רעיונות: פעולה משותפת, הפגנות, הקמת מפלגה חדשה – אבל אני לא זוכר משהו ממש ברמת ה"יאללה! מקימים משהו חדש!". אני מניח ומקווה שזה יגיע בשלב יותר מתקדם של המפגשים האלה.

    אני מבין מה אתה אומר לגבי "מדינת היהודים וכל אזרחיה", ואני גם מכיר את הגישה שלך בעניין, ואתה צודק חלקית לדעתי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s