על השמאל הלאומי וכוס התה שאינה שלי

איני מחסידי השמאל הלאומי. את הספרון הכחול שפירסמו שמואל הספרי ואלדד יניב לפני כשנה קראתי לאחר שחולק לי בעצרת הזכרון לרצח רבין זמן קצר אחרי שיצא. קראתי אותו מהר מאוד, הסכמתי עם חלקו, וחשתי בחילה מול חלקו האחר. השמאל שלי הוא מאוד ברור, מאוד מוגדר: אני מאמין בצורה קיצונית בזכויות אדם ובשוויון בין בני האדם – כל השאר זה רק אמצעים בדרך להשיג את המטרה הזו, וטריקים להתמודד עם המכשולים בדרך להשגתה. זה לא השמאל שהתבטא בין דפי הספרון הכחול: הוא היה אלים לעיתים, מתנשא, שונא את כל מי שהוא לא הוא־בדיוק, ומלא בפופוליזם, בפאתוס ובשטחיות.

בעצרת הזיכרון לרצח רבין שנערכה לפני כמה שבועות בלט השמאל הלאומי, ובעיקר בזכות אותו פופוליזם ושטחיות. שלטי ענק שעליהם נכתב "ישראל מחכה לרבין" סימלו עבורי, יותר מהכל, את הקיבעון המחשבתי, את הערגה לעבר, זה שאולי בעצם אף־פעם לא באמת היה, של התנועה. הניסיון להראות את מה שקרה פה בחמש־עשרה השנים האחרונות (רבע מחייה של המדינה) כתאונה ותו לא הוא פשוט לא הוגן למציאות הישראלית. כישלון אוסלו והאינתיפאדה השנייה לא היו תאונה. אוסלו נכשל, בין השאר, כי בזמן שדיברנו שלום הכפלנו את מספר המתנחלים. האינתיפאדה השנייה התפוצצה לנו ברחובות, בין השאר, כי אלדד יניב, כפי שהוא אומר בראיון איתו אתמול ב'הארץ', יחד עם הבוס שלו אהוד ברק, יצרו את הספין הכוזב שאין פרטנר (יניב אומר בראיון: "אחרי קמפ דיוויד, למשל, אמרנו שאין פרטנר. הייתי מהיוזמים של הספין הכוזב והאומלל הזה. היתה לו אולי הצדקה מסוימת, לעורר את הפלסטינים להקים את המשא ומתן לחיים, אבל זה ספין כוזב. מה זאת אומרת אין פרטנר? שנים לא היתה מדינה ערבית שהסכימה להושיט לנו יד לשלום, אז ויתרנו על הכמיהה שלנו לשלום? הספין הזה הוביל לעוד עשור של קונפליקטים ושפיכות דמים. עשור שמחנה שלם לא יכול לחזור לשלטון. עשור של אובדן תקווה").

ולמרות הקיבעון המחשבתי, ולמרות הגסות, ולמרות שהם לא כוס התה שלי, אני בעדם.

הספרון של השמאל הלאומי עשה משהו שהרבה שנים, לפחות מאז שאני פעיל בשמאל, לא זכיתי לראות. הוא ניסה לחדד רעיונות ולברר אידיאולוגיה. הוא ניסה להתווכח ולעצבן, והוא ניסה לדבר עם מי שרק יכול. הוא ניסה להכניס עוד אנשים לדיון שהם חשבו שכבר אינו רלוונטי. יותר מזה – הוא הצליח. בשנה האחרונה ראיתי יותר ויותר חברים שלי קונים את המסרים של השמאל הלאומי. לא אהבתי את המסרים, התווכחתי איתם עליהם, אבל שמחתי. שמחתי כי השמאל הלאומי, למרות שהוא יותר לאומי – וכן, לעיתים קרובות, לאומני – משמאלני, הוא עדיין שמאל. או לפחות מה שבארץ, במצב הקיים, נתפס כשמאל. השמאל הלאומי הצליח להביא עוד כמה, קשה לי להגיד כמה, אבל בהחלט לא מעט, לאקטיביזם שתכליתו פינוי התנחלויות ויציאה מהשטחים. הוא לא הציע פתרון מושלם, אבל הוא הציע דיון ורעיונות שעבור הרבה מאוד אנשים לא היו קיימים קודם.

כשמאלני שמאוד רוצה שנצא מהשטחים, זו בהחלט מגמה חיובית בעייני. אחד הדברים שאני לא אוהב בשמאל הלאומי זה הזלזול בכל מי שהוא לא בדיוק כמוהם, משמאל או מימין. אני מאוד משתדל שלא לזלזל גם ביריבים הפוליטים הכי קשים שלי (עם כוכבית קטנה ליד שמו של חה"כ מיכאל בן־ארי, הוא בהחלט מקשה על המשימה הזו). אז לא, הם לא השמאל שלי, אבל בפרמטרים של כן-שטחים/לא-שטחים, הם מה שיש. קדימה לא הרשימה אותי יותר מדי עם כל הצחי הנגבי והשאול מופז שלה. מפלגת העבודה היא סוג של אורגיה מגעילה בין פואד לאהוד ברק. מרצ לא תגיע לשום מקום, ולחד"ש (שגם היא לא השמאל שלי), לצערי, אין סיכוי להיות בממשלה הבאה. מבין האופציות הקיימות היום, אני מעדיף תנועה שמעצבנת אותי, גסה ופופוליסטית, אבל שמנסה להיות כנה לגביי המסרים שלה ולשתף את הציבור בעיצובם, ומנסה לקדם פתרון שקרוב לפתרון שלי.

לצערי, לא תמיד אני מצליח לשכנע את כל מכריי באמת המוחלטת שאני מנסה למכור להם. אבל לשמחתי, לא כל מי שאני מכיר חושב בדיוק כמוני. הייתי חי בעולם מאוד משעמם אם כל משפחתי וחבריי היו חושבים בדיוק כמוני. לשמחתי, נדמה לי שיש תנועה שתייצג את עמדותיהם של אלו שלא חושבים בדיוק כמוני בצורה יותר טובה ממה שקיים כיום בדמות המפלגות הקיימות. הם לא כוס־התה שלי, אני לא אצביע להם, אבל אני מאוד שמח שהם קיימים. השמאל הישראלי, בעיקר זה שרחב יותר מהמעגל הצר של הסמולנים כמוני, זקוק לחידוד הרעיוני שהשמאל הלאומי מציע לו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה בחירות, פוליטיקה, שמאל ישראלי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על על השמאל הלאומי וכוס התה שאינה שלי

  1. Dena Bugel-Shunra הגיב:

    האם קראת את זה?
    http://eyalniv.wordpress.com/2010/11/20/nullifying-public-discussion-then-prohibiting-it/

    האם זה משנה את דעתך באיזושהי צורה?

    דמם של כל הרוגי ה"אין פרטנר" על ידיו של הנבל שהמציא את השקר הזה, את הספין הזה.

  2. Dotan הגיב:

    אני מאוד אוהב ומעריך את כתיבתו של אייל ניב (הגם שבמקרה הזה, לפחות, הוא שתה לי שעה מהחיים… מה לא נעשה כדי לתחזק את הזעם הקדוש שלנו, אה?).

    אבל לא, זה לא שינה את דעתי.
    כפי שכתבתי, איני מחסידי השמאל הלאומי או מחסידיו של אלדד יניב. כתבתי גם שלצערי, לא תמיד אני מצליח לשכנע את כל מכריי באמת שלי. הדיון המתמשך ביני לבינך, אם נתמצת אותו, הוא על המוכנות שלי להתפשר על הטקטיקה הפוליטית שלי, ככלי בדרך לקידום המטרות הפוליטיות שלי, שעליהן אינני מתפשר. את, ואני מאוד מעריך את זה, למרות שכפי שאמרתי לך, בעיניי זו אסטרטגיה מוטעית (לפחות בשבילי), לא מוכנה להתפשר ומוכנה לפעול רק בדרך שנאמנה במאת האחוזים לאמת הפוליטית שלך. אני לא כזה (ותקני אותי אם אני טועה בניתוח הויכוח בינינו).

    אני מוכן לברית הפוליטית עם השמאל הלאומי בשביל היציאה מהשטחים – משימה שיכולה להציל את הישראלים והפלסטינים משנים ארוכות נוספות של שפיכות דמים והפרת זכויות אדם. אני אאבק בשמאל הלאומי, אם יהיה צורך, על כל השאר: על ההתרפסות שלו בפני עובדיה יוסף ועל ההדרה של הערבים אזרחי ישראל ועל מה שהם עוד יביאו בטיוטה הבאה של המניפסט שלהם. אני מאמין שאם השמאל הלאומי יכנס לכנסת, הוא יעשה את זה רק כדי לצאת מהשטחים, והוא לא ינוח עד שהוא יעשה את זה. ולא, לא מטריד אותי כרגע אם המניעים שלו לעשות את זה הם לא בדיוק במאה אחוז המניעים שלי לעשות את זה.

    אני סולד מספינים, והספין הזה, של ה"אין פרטנר" הוא אולי הקטלני בתולדות ישראל, אבל זה לא פוסל את אלדד יניב מלעסוק בפוליטיקה. אני מעדיף אותו כפרטנר על הקיים במרכז-שמאל הישראלי, ולו בגלל שהוא ריענן את המערכת יותר משכל אחד אחר הצליח לעשות בשנים האחרונות*.

    * – כשאני חושב על זה, האחרונים שהצליחו לרענן את המערכת, מעבר לגבולות הסמול הקטן, היו יוזמת ג'נבה, המפקד הלאומי ו"אומץ לסרב". עברו כמה שנים טובות מאז, ושלושת אלו כנראה הובילו להתנתקות. כנראה שהגיע זמן שהמערכת תרוענן שוב.

  3. פינגבאק: Tweets that mention על השמאל הלאומי וכוס התה שאינה שלי | פעם שנייה -- Topsy.com

  4. Eyal הגיב:

    רגע, דינה, איך יצאתי בדיוק הסנגור של הלאומנים?

    • Dena Bugel-Shunra הגיב:

      אייל, לגמרי לא יצאת הסנגור של הלאומנים – התכוונתי להגיד לדותן שני דברים נפרדים.

      האחד, שאם הוא קורא את מה שכתבת על ההשתלטות ההיא, ייתכן שהוא יהיה פחות סלחני לגבי טקטיקות ימניות וטקטיקות של השתלטות על השיח.

      השני היה זעם על תוצאות השקר המכוון של הרשע מהשמאל הלאומי. לדעתי, בניית הספין שהוא בנה היתה פשע – שקר מכוון שגרם למלחמה, עם הרג שנמשך עד היום.

      • Dotan הגיב:

        למה את חושבת שאני סלחני כלפיהם?

        אני מודע להם, אני מודע לאסון שהם יצרו, אבל אני גם מחפש דרך ריאלית לסיים את האסון שהם יוצרים.

        השמאל הלאומי אינו האוטופיה שלי, הוגיו אכן שיקרו ועזרו להביא את אסון, אבל אם אני מחפש דרכים לצאת מהאסון, כנראה שאני לא אוכל לעשות את זה בלעדיהם.

        (תגובה כזו קצרה עם ארבע פעמים המילה "אסון". אוי ווי…).

  5. ארבל הגיב:

    כוס התה זה ביטוי שעוד מותר להשתמש בו?

    הייתי מצפה שכמו שהצבע הכתום, הוא כבר איבד את תמימותו.

  6. פינגבאק: אומרים ספינולוג, ספינאי, או ספינוסיסט? | פעם שנייה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s