ההטייה של האמת ב"עיר דוד"

אמש שודרה במסגרת התוכנית "60 דקות" של רשת סי.בי.אס. כתבת תחקיר קצרה על התנחלות "עיד דוד" שבסילוואן במזרח־ירושלים.

(לצפייה ביוטיוב אם הסרט לא עובד פה)

מספיק להסתכל בעיניים התכולות, היפות והנוצצות מלהט משיחי, של דובר עמותת אלע"ד שמסביר בשקט וברוגע שהפלסטינים לא לחוצים מהמנהרה שעוברת להם מתחת לבית (בולשיט, כמובן – מי לא יילחץ מזה שעמותה חמושה חופרת לו מתחת לבית), אלא מהיעד של המנהרה. לשאלתה של המראיינת מה היעד של המנהרה, הוא עונה לה בעינייו היפות: לכותל, כמובן! וכך נוכיח שבית המקדש היה חשוב לנו 600 שנים לפני הופעתו של מוחמד.

הייתם מצפים, אולי, שיהיה מבוגר אחראי בכל הסיפור הזה, לא? ככלות הכל, ירושלים בירתנו המאוחדת וכל הג'אז הזה, לא ככה? אז הלכה המראיינת, "לסלי", כפי שהוא דואג לקרוא לה בתחילת כל משפט, אל המבוגר האחראי, הלא הוא ראש־העיר החילוני ניר ברקת. ברקת, בדרכו הבוגרת, הסביר לה שהעיר לעולם לא תחולק, שהפלסטינים שגרים בסילוואן גרים שם בצורה לא חוקית, ושהוא, כראש עיר של כולם, רק רוצה לשפר את רמת חייהם.

הכתבה מצויינת. היא מצויינת כי היא מראה כמה דברים שלא רואים הרבה בתקשורת האמריקאית, יותר מכל, היא מראה את המתנחלים ואת הניר ברקת שלהם במלוא ערוותם המבישה. היא מצויינת גם מעוד סיבה: מסבירנים למיניהם שיראו את הכתבה יתפתו, אולי, לטעון שוב את הטיעון הטיפשי על התקשורת הזרה העויינת, על זה ששונאים אותנו. בקלות הם יוכלו להתעלם מעובדה פשוטה אחת: מראיינים בכתבה 4 ישראלים: זוג הורים צעיר וחביב, דובר רשמי של אלע"ד, ואת ראש עיריית ירושלים. לעומתם, בכתבה מרואיין רק פלסטיני אחד. העובדות בשטח עושות את העבודה בשביל האמת. איך אמר קולבר? "לאמת יש הטייה ליברלית".

אז בפעם הבאה שיטענו מולכם שהתקשורת, העולם, האמריקאים, סי.בי.אס, "לסלי", נגדנו – העמידו אותם על טעותם. הם מקשיבים לישראלים הרבה יותר משהם מקשיבים לפלסטינים. זו פשוט האמת, הארורה הזאת, היא שמשכנעת אותם שישראל פשוט טועה.

פורסם בקטגוריה "הסברה", אמריקה, הימין, ירושלים, ישראל, מתנחלים, תקשורת | כתיבת תגובה

מסע השביל הדרומי

אמש הלכנו ל-Eddie's Attic, מועדון מקומי בדקייטאר (Decatur), שכל ערב מארח הופעה חיה אחרת, לרוב של סינגרים/סונגרייטרים, לרוב אקוסטיים, לרוב כאלו שמטיילים בדרכים או מקומיים.
על המקום שמענו כבר מזמן, אבל לא יצא לנו ללכת, עד שלפני כמה ימים שמעתי ברדיו את התוכנית השבועית של אדי, הוא אדי שעליית־הגג שלו, שבה הוא משמיע הקלטות מהופעות שהיו במקום. אדי השמיע הקלטה של אחד, טיילר לייל, שדי הדליקה אותי, וסיפר שהוא יופיע עם עוד כמה ביום רביעי בערב. אז הלכנו.
ההופעה היא חלק מסיבוב, The Southern Trail Tour, של שלושה זמרים בודדים וצמד אחר שנכנסו כולם לוואן, והם נוסעים ברחבי הארץ, מדלגים מבמה קטנה אחת לשנייה. שניים מהם מג'ורג'יה, אחת מאשוויל, צפון־קרוליינה, והצמד מנשוויל, טנסי. הם פתחו וסגרו את הערב כולם ביחד, אבל בעיקר הופיעו לבד. קשה לי להתחמק מהקלישאה על המוזיקה הדרומית, אז אני פשוט לא אתחמק ממנה. היה משהו דרומי, שורשי, אתמול בערב. בלוז־קאנרטי־פולק־בלוגראסי נהדר שכזה. אמריקאנה כמו שהיא צריכה להיות.
זו הייתה סוג של מוזיקה חיה שלא יצא לי לראות, לדאבוני, כבר הרבה זמן, וזה בהחלט דורש תיקון. קטנה, צנועה. מוזיקה חדה, מדוייקת, כואבת ומבדרת. היה בה הרבה הומור, מהסוג שהקהל גם ידע להעריך – הומור של שיר קאנטרי על איש ששוב פישל, או הומור פשוט של אקורד סיום מפתיע על הבנג'ו.
החוויה הייתה נהדרת, וכל מה שנותר לי זה להמליץ לכם, אם אתם לא לא קופצים לביקור שורשים בדרום העמוק מתישהו בקרוב, זה לכל הפחות לשמוע קצת מהמוזיקה הנהדרת הזו באינטרנט. זה לא אותו דבר, אבל זה עדיין תענוג דרומי משובח.

הנה הם, לא בהכרח בסדר שהכי אהבתי, אבל זה בסדר, הם כולם מצויינים. תהנו!

Jeremy Aggers

Chelsea Lynn La Bate

Tyler Lyle, שהוא זה ששמעתי ברדיו והביא אותי לערב הזה.

Channing and Quinn

פורסם בקטגוריה אטלנטה, אמריקה, זמנים טובים, מוזיקה | כתיבת תגובה

נייר הלקמוס של הגזענות האמריקאית העכשווית

אין איך להתנגד לבניית המרכז הקהילתי המוסלמי והמסגד לא רחוק מגראונד זירו מבלי שתהיה בהתנגדות הזו גזענות, ולו הקלה ביותר. גזענות זו מילה קלה, קליטה ומובנת יותר בקונטקסט האמריקאי, אבל בעצם הכוונה היא לאיסלאמופוביה, כשגם פוביה היא מילה עדינה מידי. זו למעשה שנאת מוסלמים באשר הם מוסלמים.
במדינה, שבניגוד לישראל, אמורה להיות מבוססת על עיקרון של חופש דת ושוויון אזרחי לכל, אין שום הצדקה להתייחס למסגד אחרת משמתייחסים לכנסייה או לבית־כנסת. אם התשובה לשאלה הפשוטה: "האם היית מתנגדת, או אפילו מתלבטת, לגביי הרצון לבנות YMCA או JCC חדש לא רחוק מהמקום שבו טרוריסטים הרגו אמריקאים נוצרים, הינדים, מוסלמים, יהודים ואתאיסטים טובים?" היא לא, אז גם אין שום הצדקה להתנגד לבניית מרכז קהילתי ומסגד מוסלמי. אם אינך מוסלמי, ואינך רוצה לבקר במרכז, אין לך גם שום סיבה להתערב בדעותיהם או אמונותיהם של האימאם או מבקרי ומתפללי המסגד. מותר להם להתפלל ולהאמין במה שירצו, וזהו. ככה חופש וחירות עובדים.
גזענות היא גזענות היא גזענות. ההנחה, גם זו שמוסתרת על־ידי מילים יפות, שמוסלמים = טרוריסטים, לא שונה מהגזענות הותיקה, מאנטישמיות או מכל זרם או סוג אחר של שנאת זרים או מיעוטים שארצות־הברית התקשטה בהם לאורך ההיסטוריה. עצוב לראות שלגזענים הותיקים, ולאויבים האנטישמים של אתמול, יש גם מצטרפים מהקהילה היהודית שנותנים לסכסוך הישראלי-פלסטיני – שאין לו שום קשר לבניית המסגד במנהטן – לעוות את חוש הצדק והשוויון שלהם. מה שאמור להיות נון־איוונט מובן מאילו הופך להיות נייר הלקמוס של הגזענות האמריקאית העכשווית.

פורסם בקטגוריה אחינו שבתפוצות, אמריקה, גזענות, יהדות, ניו יורק, פוליטיקה | כתיבת תגובה

מה רוצים – על הדרישה לפטר מרצים עקב דעותיהם הפוליטיות

הגל הגואה בשנים האחרונות של מתקפות על עקרונות שאמורים להיות בסיסיים בחברה דמוקרטית ופלורליסטית, או אולי יותר נכון לומר, הקבלה והשתיקה של רוב הציבור הישראלי אל מול הגל הזה, הוא אולי העדות החזקה ביותר לכך שאנחנו לא חיים בחברה דמוקרטית ופלורליסטית.

וכי למה לא דמוקרטים? כי בדמוקרטיה כל האזרחים שווים, ואצלנו הביטוי "מדינת כל אזרחיה" הוא קללה שדינה הגלייה אל מחוזות שמעבר לשיח הפוליטי הלגיטימי. וכי מה רע במדינה המשרתת בשוויון את כל אזרחיה? האם לא כל מדינה, ובוודאי שמדינה דמוקרטית, אמורה לשרת את כל אזרחיה? איך קורה שבחברה הישראלית הנחת היסוד היא שמטרת האזרחים לשרת את המדינה, ולא להפך? מהי המטרה של ההתארגנות החברתית המדינית, אם לא לשרת את אלו שהתאגדו במסגרתה? אזרחית, אולי כדאי להזכיר, היא בעלת זכויות במדינה, ולא להפך. אין מדינה ללא אזרחיה. אין שום סיבה, לפחות לא בדמוקרטיה המתיימרת להיות ראוייה להגדרה שלה ככזו, שיהיו אזרחים ששווים יותר ואזרחים השווים פחות – יהיו אלה בני דתות שונות, נשים, גברים, ימנים או שמאלנים.

וכי למה לא פלורליסטים? כי בשנים האחרונות יצא לי להיות שמאלני במדינת ישראל. כמה פעמים כמעט חטפתי מכות, ולאף אחד לא ממש היה איכפת. פעם נשמתי עשן מרימון עשן שהתפוצץ לידי, ולאף אחד לא ממש היה איכפת. כי סותמים את הפה לשמאלנים שמגינים על הדמוקרטיה, או מה שאמור להיות דמוקרטיה, ולאף אחד לא ממש היה איכפת. כי 'אם תרצו'.

המתקפה הנוכחית של ארגון הימין 'אם תרצו', כמו אלו שקדמו לה, פגעה גם היא קרוב לבית. המתקפות הקודמות של ארגוני הסטודנטים הנאו-ציונים התוו את הדרך: לבחור מטרה, להפציץ בשקרים פופוליסטים עליה, ולדרוש את ראשה. ככה זה עבד בהתקפה הרדודה על הקרן החדשה לישראל בעניין דו"ח גולדסטון (הסביר את זה טוב – פנו לעצמכם שעה מהלו"ז – נמרוד אבישר), וככה זה עבד במתקפה הבאמת־מגוחכת של הקמפיין להצלת רווחי יצחק תשובה מול חופי ישראל. וככה זה עובד בשטות הנוכחית שלהם.

כתלמיד מחקר במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון, הרשו לי לנסות ולהבהיר משהו על המחלקה, לטובת הקורא האקראי שיגיע לפה בעתיד כי הוא חיפש חומר על המחלקה הסמולנית והאנטי־ציונית שהוא קרא עליה בפמפלטים הצבעוניים והיפים של 'אם תרצו'.

מעולם לא נתקלתי במחלקה בשטיפת מוח או בסתימת פיות. נתקלתי בעידוד חשיבה עצמאית ובאתגור התלמידים. כמו שכתב דובי קננגיסר מוקדם יותר היום, מה שמפריע להם ב'אם תרצו' זה לא הטקסטים, אלא איך ומי שמלמדים לקרוא את הטקסטים. מפריע להם שלא קוראים את הטקסט כסיפור יפה, אלא שגם מעודדים לשאול שאלות אחרי שנגמר הסיפור. מפריע להם ששואלים שאלות על המציאות שאנחנו חיים בה. מפריע להם שמסתכלים על מה שקורה מסביב ולא מקבלים את זה כגזירת שמים, אלא כמציאות שניתן לשנות אותה, ואולי אפילו לשנות אותה לטובה. אפלטון, מרקס, מיל ופוקו הם אותו הדבר בכל העולם, אבל פה מפריע לביריוני 'אם תרצו' שמלמדים אותם "שמאלנים". אבל זו לא שמאלנות שהם באמת מפחדים ממנה, זו ביקורתיות. זו עידוד חשיבה עצמאית. זה לא לפחד לומר את השונה מהמקובל בחברה כי זו האמת. זה חינוך דמוקרטי ופלורליסטי אמיתי שהם מפחדים ממנו.

חשוב אולי להבהיר: בשתי שנותיי במחלקה לא היו דיונים פוליטיים עם המרצים בשיעורים. היו דיונים על פוליטיקה ועל הפוליטי. זה הבדל רציני שחשוב למי שמתיימר לדעת "מה נכון" במדע המדינה להבין אותו. וזה אולי מה שמפריע ל'אם תרצו' במתקפה הנוכחית: התחכום, חוסר הבנאליות שבין "ימין" ו"שמאל", או איך שהם אוהבים למסס את זה ולקרוא לזה "ציוני" ו-"אנטי־ציוני". לא, אנשי 'אם תרצו' יקרים, לא הכל נכנס בתוך ההגדרות שלכם של "טוב" ו"רשע" – יש הרבה באמצע, יש הרבה לחקור, ויותר חשוב, והרבה יותר מעניין, חשוב להתווכח על עצם המושגים. וזה מה שמטריד אתכם – הויכוח, הדיון. אתם לא רוצים לשמוע, אתם לא רוצים להתדיין ולהתמודד גם עם תשובות שלא תאהבו. אתם רוצים לצעוק ולהכתיב מה מותר לחשוב, ללמד וללמוד, ומה אסור. אתם לא מסוגלים לקלוט את העובדה הפשוטה שאיש אקדמיה שמנתח טקסט של אדוארד סעיד ומוצא בו אמיתות לא הופך לאנטי־ציוני, ויותר מזה – אתם פשוט לא מסוגלים להפנים את העובדה הפשוטה שאם אותו איש ציוני או לא, ימני או לא, אין לה שום משמעות לגביי היכולות האקדמיות שלו.

ואולי כדאי באמת לשאול אותם, את אותם מגיני חומות המוסר מ'אם תרצו', מה הם באמת רוצים. אז יופי, יש לכם חולצות יפות עם הדפסים של הרצל, הרב קוק, גולדה מאיר ובגין ומסיבות עם ח"כ בתור די.ג'יי., אבל מה אתם באמת רוצים? בפופוליזם הזול שלכם, שהצלחתם למשוך חלקים ניכרים מהעם אחריו בקמפיין הקודם שלכם נגד הקרן החדשה לישראל, מה רציתם להשיג? רציתם שישתיקו ארגוני זכויות אדם? ועם המכתב לנשיאת אוניברסיטת בן־גוריון, מה רציתם, שיפטרו אנשים על סמך דעותיהם הפוליטיות?

ואת, החברה הישראלית, יקירתי, מה את רוצה? עזבי את מה שהבריונים מ'אם תרצו' רוצים, האם זה מה שאת רוצה? את רוצה חברה שבה אסור לארגוני זכויות אדם לפתוח את הפה? שבה מפטרים את מי שחושב פוליטית אחרת מהמקובל? חברה שבה אקדמיה ביקורתית, חשיבה, פלורליזם ודמוקרטיה מסומנים כאויב? האם את מרוצה מהמקום שהגעת, הגענו, אליו  – מקום חשוך, אלים, פאנטי, אנטי־דמוקרטי ואנטי־פלורליסטי בעליל? זה מה שאנחנו, אם יש עוד "אנחנו" כזה, רוצים?

פורסם בקטגוריה אקדמיה, באר-שבע, דמוקרטיה, הימין, חינוך, ישראל, פאשיזם, פוליטיקה, ציונות | 4 תגובות

הטעות של אופנהיימר

לפי יומיים קראתי, לדאבוני, את מכתבו של גדי טאוב למזכ"ל 'שלום עכשיו' יריב אופנהיימר, בו הוא מצר על השתתפותו של זה ותנועתו בהפגנת השמאל במוצאי שבת בתל־אביב. גדי טאוב מאוד אוהב להשתלח בכל מה ששמאל ממנו, ויש לא מעט כזה. יותר משטאוב אוהב להשתלח במה ששמאל ממנו, הוא אוהב לתייג את כל מי ששמאלני, אבל לא בדיוק כמוהו, כשמאל אנטי־ציוני עוכר־ישראל התומך בחמאס, תמים במקרה הטוב, ורשע במקרה הנפוץ יותר.

אבל לא בטאוב אני רוצה להתמקד עכשיו. הבעיה שלי עכשיו היא דווקא עם תגובתו של אופנהיימר למכתב, כפי שפורסמה היום באתר מעריב.

דווקא בגלל שעם הרבה ממה שאופנהיימר כותב אני מסכים, יש משפט אחד, או יותר נכון, ניסוח אחד, שמצביע בדיוק על הבעייתיות בראייה – לא רק האסטרטגית, אלא האידיאולוגית – שלו, שמפריע לי ומנתק – לא רק אסטרטגית, אלא אידיאולוגית – בין איפה שאני נמצא, לאיפה שיריב אופנהיימר נמצא.

הוא כותב:

"במוצאי שבת התאספו כשבידם דגלי ישראל אלפי אזרחים פטריוטים מודאגים, הצופים בעיניים כלות על המתרחש ואינם מוכנים להשלים עם הליכתה של ישראל לאבדון. לצדם עמדו בהפגנה גם נציגים מהמגזר הערבי, אזרחי ישראל מהכפרים בצפון ובמשולש, שנאלצים להתמודד בכל יום עם ההקצנה הגוברת. אני מאמין כי במקום לדחוף את המתונים שבערבי ישראל לזרועות בל"ד מצד אחד והתנועה האיסלאמית מצד שני, עלינו בשמאל הציוני לדעת לשתף גם אותם במאבק הציבורי למען פתרון שתי המדינות".

ולא היא. עליי, כאיש שמאל, לא מוטלת החובה לשתף גם אותם במאבק שלי, אלא להשתתף יחד איתם במאבק המשותף של שנינו. זו היא לא רק סמנטיקה, אלא בעייה בסיסית בהשקפת העולם של רבים מאנשי השמאל בארץ. הגיע הזמן שנבין שהערבים לא פה כדי שנשתף אותם בחיים ובגורל שלנו, אלא שהם ואנחנו חיים את אותם החיים, ויש לנו את אותו הגורל. אופנהיימר יכול לאהוב את זה או לא, אבל עד שלא נבין שבדמוקרטיה (סוג המשטר שישראל אמורה להיות, אם־כי, שוב, היא כבר פחות ופחות כזו) כולם שווים, אנחנו חוטאים לעצם השאיפה לקרוא לעצמנו "שמאל".

פורסם בקטגוריה "ערביי ישראל", פוליטיקה, ציונות, שמאל ישראלי | 6 תגובות

חגיגות ה-43

במוצאי־שבת השתתפתי בהפגנה לציון 43 שנים לכיבוש, ובמחאה על מדיניות הממשלה וטיפולה בפיאסקו המשט לעזה בשבוע שעבר.

אמנם אני לא אנצל את ההזדמנות הזו להסבר ארוך ומפולפל על למה, איך וכמה כמעט כל מה שעשינו בעניין המשט היה טעות נוראה (יש לי כזה, אל חשש), אבל כן אנצל את ההזדמנות לספר לכם שצילמתי כמה תמונות בהפגנה אמש, והן פורסמו בבלוג התמונות. אתם מוזמנים להציץ שם, ואני אשמח לשמוע תגובות.

אם אתם בכל זאת רוצים לקרוא משהו על למה היה חשוב ללכת להפגנה הזו, הנה שלוש המלצות שכדאי להתחיל מהן:

1. אמת מארץ ישראל (אייל ניב) – למה כולם מצדיקים את התסבוכת בלב ים? ובעצם גם כל דבר אחר…

2. החברים של ג'ורג' (יוסי גורביץ) – משברים: חמש הערות נוספות על ספיחי המשט (כולל שורת המחץ שכבר זכתה למעמד סמי-קאלטי אצלי: "אהלן וסהלן, לא קר לך ברוח הזו?").

3. הרהורים של אבא (נדב פרץ) – דובר צה"ל ממלא את תפקידו

פורסם בקטגוריה הפגנות, השטחים, ישראל, פלסטין, ציונות, שמאל ישראלי | כתיבת תגובה

במלחמה כמו במלחמה, ואם אין מלחמה – נעשה כאילו

במלחמה כמו במלחמה, אוהבים להגיד אלו שמתרצים, מסבירים ומצדיקים כל הרג "בשוגג" של עשרות או מאות אזרחים במלחמות האחרונות שהפלנו על עצמנו. אותם אנשים אוהבים במיוחד את מטאפורת "הילד הבריון" ששנים נותן לך, התמים, כאפות, ומתישהו אתה חייב להחזיר לו, כי אחרת הוא אף־פעם לא יפסיק. רק ככה ערבים מבינים, לא?

היום עבר בקריאה טרומית "חוק שליט", בו חברי־הכנסת שלנו (הגוף הציבורי שאחריותו לכך שגלעד שליט עדיין בשבי שנייה רק לזו של הממשלה שסירבה להחזירו הביתה עד היום) החליטו בצעד שבמקרה הרע הוא פופוליזם איום, ובמקרה היותר רע הוא שנאת־אדם ואטימות, להשוות את תנאי המאסר של חמאסניקים שאצלנו בכלא לאלו של גלעד שליט.

אז במלחמה כמו במלחמה, ואם במקרה אין מלחמה, זו לא סיבה להפסיק ולהתנהג כמו ברברים, ולהצדיק את זה בכך ש"הם התחילו". ברגע שמדינת ישראל מזלזלת בחוק ובמוסר, שלא תתפלא שעושים את זה גם כלפיה.

ובכלל, מעבר לפופוליזם, מה ההגיון פה, אם יש כזה בכלל? אם מצור ומלחמה על מיליון וחצי אנשים לא הצליחו להכפיף את החמאס, אז למה הרעת תנאיהם של כמה מחבריו  – שגם ככה, סביר להניח, לא ממש זוכים לכל התנאים הראויים – תגרום לחמאס להתקפל? היא לא, והחוק הזה, שבציניות מכונה על שם אותו מסכן שסובל מתת־התנאים שהחוק מקדם, רק מסמל עוד תחנה בהדרדרותה של ישראל כמדינה שמתיימרת – אמנם, פחות ופחות – להיות דמוקרטיה.

פורסם בקטגוריה גלעד שליט, דמוקרטיה, המחוקקים שלנו, זכויות אדם, ישראל, פוליטיקה | תגובה אחת

כאן גרים בכיף

התחלתי לכתוב בבלוג לפני שלוש שנים ושלושה שבועות. היה אז אולמרט ואימת ביבי ריחפה באופק (אגב, טענתי אז שעדיף ביבי על אולמרט. צדקתי). בשלוש השנים האלה כתבתי הרבה על פוליטיקה, על ניו־יורק, על ישראל, מוזיקה, ספרים ועל החיים עצמם. היו תקופות שכתבתי יותר, והיו שפחות. היו פוסטים מוצלחים יותר, והיו שהרבה פחות. את האינטרנט, כמו שאני מכיר ומשתמש בו היום, הכרתי, במידה רבה, בזכות זה שהתחלתי לכתוב בבלוג הזה.

לפני כמה ימים קיבלתי הודעה שבלוגלי, האתר שבו אוכסן ופעל הבלוג, עומד להסגר. בלוגלי היה בית ראשון מצויין – נוח, ידידותי, וכזה שבהחלט עודד אותי לחקור וללמוד עוד. אולי כן ואולי בלי קשר לזה שכבר הרבה זמן לא ממש כתבתי בבלוג, כשבלוגלי נסגר עמדו בפניי כמה אופציות. הראשונה הייתה להגיד שהיה טוב וטוב שהיה. האופציה הזו ירדה די מהר מהפרק – אהבתי את הבלוג הזה, וחבל היה לי שיילך לאיבוד ויעלם מהעולם. החלטתי לשמר אותו, ואת כל מה שהיה בו, ולהעביר אותו דירה. אם כבר עוברים דירה, אמרתי לעצמי ולבלוגי, למה שגם לא נשפץ ונחדש קצת?

אז הנה אני כאן, בבית החדש.
את המערכת של וורדפרס.קום אני מכיר לא רע – בלוגלי עבד על גירסה מוקדמת יותר של וורדפרס, ובאתר הזה גם מתארח בלוג הצילום שלי שקיים כבר שנתיים בערך (אם לא יצא לכם לבקר, כנסו כנסו). גם את בלוג החתונה של רובין ושלי הקמתי דרך האתר, וגם ישראלפט פועל על וורדפרס. חוץ מזה, זה כבר כמה זמן ששקלתי לעבור לכאן, בעיקר בגלל הקשיים שעברו על בלוגלי בתקופה האחרונה.
אז אני, עכשיו הכריחו אותי, וכמו תמיד איתי, כשמכריחים אותי אז אני סוף־סוף עושה.

כפי שאתם בוודאי רואים, שיניתי קצת. הכותרת השתנתה – אני חושב שעבר לי השלב של "דברים שאני רואה מאיפה שאני עומד", ו"פעם שנייה" נראה לי יותר מתאים היום, אבל אני לא סגור על השם ואולי גם הוא ישתנה. התחדשתי בעיצוב יותר נקי וכזה שמאפשר לי קצת יותר ואיתו גם התמונה בהאדר, שצולמה בחטף מהרכבת בדרך לבאר־שבע, השתנתה. בין הדברים שמאוד משמחים אותי, אלו הווידג'טים בצד שמאל שעודכנו ורועננו. בשנה האחרונה התעסקתי הרבה עם טוויטר, וציוציי מוצגים כאן בצד שמאל למעלה. גם עם גוגל רידר אני עובד כבר די הרבה זמן, והדברים האחרונים שחלקתי ושנראים לי כראויים ו/או חשובים לקריאה מוצגים כאן (עמוד ה-shared items המלא שלי, נמצא כאן). גם הבלוגרול התחדש קצת, ואולי ימשיך בעתיד.

עם כל השינויים בחיים שצפויים בחודשים הקרובים, ובעיקר עם המעבר לאטלנטה, יכול בהחלט להיות שאני גם אחזור לכתוב כאן יותר. באמת קצת דיגדג לי לאחרונה, אז אפשר רק לקוות… בכל אופן, אני שמח לא רק בגלל שכל מה שהיה עד היום מגובה, אלא גם בגלל זה שכל החידוש הזה בהחלט יכול להוביל גם להתרעננות לא רק ויזואלית בבלוג.

תודה שקפצתם לבקר, אנא עדכנו את קוראי הרסס ו/או הרשמו מחדש לעידכונים באימייל (גם זה אמור להיות הרבה יותר פשוט עכשיו – פשוט תכניסו את כתובת האימייל שלכם פה מצד שמאל למטה). אני עוד לא נעול על שום דבר בעיצוב הנוכחי, אז כל הערה או רעיון יתקבלו בברכה.

פורסם בקטגוריה הבלוג | תגובה אחת

פרשנות קצרה והימור בצידה

ההסבר שלי לטעות שנקראת "שר החוץ, אביגדור ליברמן" היא פשוט וידוע למי שיצא לו לדבר איתי על זה בשנה האחרונה: בשילוב נפלא של היבריס קדימאי ורצון של ביבי לשחק את משחק ה"תכריחו אותי", קדימה לא נכנסה לממשלה. ביבי רצה להראות שהוא שובר, ש*לא מרצונו* מימין למרכז החמים, אבל בשביל זה צריך קודם להראות כאילו אתה בימין. הרעיון של ביבי היה פשוט: ליברמן ימונה לשר החוץ, תהיה ממשלת ימין, ואחרי כמה חודשים יוגש כתב אישום נגד ליברמן, ישראל ביתנו תתפוגג, וביבי "יאלץ" לפרק את ממשלת הימין שהוא הו-כה-רצה ולפנות לקדימה. קדימה, כמובן לא תסרב, בעיקר כי עד אז ביבי הקוסם גם יפורר אותה קצת מבפנים, וכך הוא יזכה – סוף-סוף – להיות המנהיג ההיסטורי שהוא כל־כך בטוח שהוא.

בתוכנית של ביבי רק דבר אחד לא נלקח בחשבון: שמני מזוז לא ימלא את חלקו בעסקה שבראשו של ביבי, ושליברמן לא יועמד לדין. הבדיחה הזו, ליברמן, שאני בספק אם בחודשים האחרונים מצחיקה אפילו את ביבי, נמשכת כבר יותר מדי זמן. מזל שעכשיו נמצא תירוץ חדש – כזה שתמיד טוב כשרוצים לעשות משהו שאעלק לא ממש רוצים – "אמריקה מכריחה". אז עכשיו, כביכול בגלל הלחץ של הממשל האמריקאי *יאלץ* ביבי להיפטר מליברמן ולהכניס את מפלגת המרכז קדימה.

התירוץ הזה של "אמריקה מכריחה" הוא נפלא בשביל ראש־ממשלה שיודע שהוא חייב לעשות תהליך שלום כלשהו, אבל המצביעים שלו לא ממש רוצים בזה. הוא גם עדות מצויינת למצב העגום שבו אנחנו נמצאים: לנו, הישראלים, לא מפריעה הבנייה ברמת שלמה או במקומות אחרים בגדה. לנו, הישראלים, לא מפריעה שביבי משקר לנו. רק כאשר "אמריקה מכריחה" אותנו להתמודד עם האמת, או-אז מפריע לנו מאוד המשבר עם אמריקה, ולא חס וחלילה עצם העובדה שבונים בהתנחלויות. ככה זה, כשאת המשא־ומתן אנחנו מנהלים לא עם שכנינו-נתינינו, אלא אם מי שמספק לנו את הוטו באו"ם.

זו, בכל־אופן, הפרשנות שלי על ההתקרנפות הנוכחית. חג שמח!

פורסם בקטגוריה אמריקה, ביבי, ממשלה, פוליטיקה | כתיבת תגובה

דמוקרטיה לא בונים

למה מפגיני שיח ג'ראח שרו "דמוקרטיה לא בונים על מעצר של מפגינים"? הם באמת עדיין חושבים שבונים פה דמוקרטיה? כאילו, דמוקרטיה אמיתית, עם שוויון בין האזרחים, בלי הבדלי דת, גזע ומין? כזו שבה מותר לאנשים לבנות את ביתם היכן שיחפצו, בלי קשר לדתם? כזו שבה לא משלמים חצי משכורת לאנשים רק כי הם מאפריקה, ואז מגרשים אותם? כזו שבה החוק לא מבדיל בין גברים ונשים*? כזו דמוקרטיה?

בשבוע הבא אני מציע למפגינים לשנות קצת את מילות השיר: "תיאוקרטיה בונים על מעצר של מפגינים". ועל גירוש שאינם יהודים, ועל אפלייה בתקציבים ובחוקים לשאינם יהודים, ועל מערכת חוקים שונה לגברים ולנשים. הם יכולים להמציא עוד אם הם רוצים – לא חסר, ברוך השם – אני סומך עליהם, הם מהחבר'ה הטובים. הם עדיין מאמינים שיכולה להיות פה דמוקרטיה.

———-
* – גבר, מתי פעם אחרונה הכריחו אותך ללכת למקווה?

פורסם בקטגוריה דמוקרטיה, הפגנות, השטחים, זכויות אדם, ירושלים, ישראל, פוליטיקה, שמאל ישראלי | 2 תגובות